היא מצלמת תמונות של קיץ. של שרב. רגעים של נצח.
עוברת מחוף לחוף כדי לא להפסיד ולו אף שקיעה אחת.
בלילה היא תשב מול תוכנת העריכה ותחבר את התמונות, את כל
השקיעות של חייה.

אתה אף פעם לא יודע היכן תפגוש את האנשים שיביאו לך את הזריחות
ואת השקיעות של חייך, אבל אתה פוגש אותם ומנציח אותם בתמונות
של קיץ. אתם תיפגשו ברחוב, אצל חברים, אצל חברים של חברים,
במקום העבודה, במקום שהעבודה שלחה אתכם אליו.
בשום מקום.
העולמות יתנגשו. העולם שלך בעולם שלה.
אתם תתחברו גוף ונפש. אתם תעלו, אתם תרדו, ואין למעלה מזה.
גם לא השמש בצהרי היום.
אתה יכול לקרוא לזה כימיה. אתה יכול לקרוא לזה אהבה.

היא תקרא לזה געגוע.
היא שוטפת מעליה את החול של הים והשרב של הקיץ.
לו היתה עכשיו עלה בסתיו נושרת לתוך זרועותיו.
עלה. היא רוצה להיות עלה.
נע ונד מצד לצד, בירידה מרחפת, מרפרפת, אינסופית.

הוא יביא לה פרח.
הוא ירצה לצלם אותם ביחד.
הוא ירצה לצלם אותה.
בלילה הם יגיעו לבית השייך לחברה שלה.
המפתח יחכה להם בארון החשמל.
המזרנים יחכו להם על הרצפה בסלון.
העולמות יתנגשו כמו שהם תמיד מתנגשים, בעוצמות הכי גדולות כפי
שרק העולמות שלהם יודעים.
מסביב יחייכו אליהם צעצועים. בובות, דובונים, חיילי פלסטיק.
מגדל של קוביות יתמוטט ארצה משתאה נוכח עוצמת ההתנגשות.
מגדלים טיבעם להתמוטט.
הספרים בספרייה יביטו חמורי סבר. תופעה שכזו לא נכתבה מעולם.

החברה שלה תהיה גננת.
הסלון יהיה גן-ילדים של סופשבוע.
בבוקר הוא ירצה לצלם אותה.
בבוקר היא תסרב.
בצהרים היא תסכים.
בצהרים הוא יגיד לה שהעיתוי שלה גרוע.
עיתויים טבעם להשתנות.
כמו עונות השנה, כמו ההבדל שבינו לבינה.
כמו השקיעות בחופים שונים בקיץ.

ביום הראשון בשבוע החברה שלה תפתח את הגן. ילדים קטנים ייכנסו
אל בית נקי ומסודר. מגדלים יעמדו על תילם, חיילים יכתפו נישקם,
דובונים יתכרבלו זה בזה. רק חדי-מבט יבחינו בעין קורצת בפניה
נטולי הדאגה של בובה מחייכת.

בחדשות הודיעו על מגדלים מתמוטטים ועל חיילים טבוחים על מזבח
השלום והאדמה. נערות בעלות פני חרסינה של בובות הצביעו בעיניים
בוכיות על גברים נטולי מצפון שסחרו בגופן.
בחדשות הודיעו על מטפלות מתעללות.
הורים מודאגים הניחו מצלמות נסתרות בגני-הילדים.
מלחמות, אלימות, שחיתות, טיפשות ורשע יציפו את העולם.
והשמש, מה אכפת לה לשמש.

בין געגוע אחד למשנהו היא מצלמת שקיעות של קיץ. היא מצלמת שמש.
היא שוטפת מעליה את החול של הים ואת השרב, ומתגעגעת לריחות
ולטעמים שלו. היא חולמת את ההתנגשויות של החודשים האחרונים, את
הגוף, את הפנים.
לו היתה עכשיו עלה בסתיו נושרת לתוך זרועותיו.  

החברה שלה תתקשר אליה.
היא סידרה את גן-הילדים בסופו של יום.
היא סידרה את הספרים בספרייה.
בין שני ספרים היא מצאה מצלמה נסתרת.
עינית קטנה. האח הגדול. הורה מודאג.
החברה שלה לא דואגת. הכל בגן כשורה.
ומה שלומך את, החברה תשאל, ושלומו הוא.
והאם מצאתם את המפתח בארון החשמל.

אתה לא יכול לדעת שמצלמים אותך.
אתה יכול רק לשער. אתה יכול לנסות להנות מזה, אתה יכול להניח
שאחרים יהנו מזה.
אתה יכול לפתוח עיני עגל כחולות ופה חצי מחויך ולא לדעת איך
לאכול את זה.
אתה יכול לאכול אותה. לרעוד אותה. להמשיך להתנפץ עד שהשברים של
שני העולמות מתערבבים זה בזה ונוצר עולם חדש. הזיעה של השרב
מתערבבת עם הזיעה שלכם, הלחות של הקיץ מתערבבת עם הלחות שלה,
עם הלחות שלך. התנועות שלכם הם גם צלילים, קולות, מילים. השיער
שלה על פניך, אתה אוסף אותו לאחור, מביט בעיניה. הידיים שלה על
גופך. נוגעת, לא נוגעת, נוגעת.
הפה שלה עלה של סתיו. עולם נבלע בתוך עולם.
גם היא לא ידעה שזה מצולם.
ואל תפתח עיני עגל כחולות כאילו אינך יודע איך לאכול את זה.
הרי אתה רצית תמונות.
קיבלת סרט.

אתה אף פעם לא יודע היכן תפגוש את האנשים שיביאו לך את הזריחות
ואת השקיעות של חייך, אבל אתה צריך לדעת שבתום כל זריחה תבוא
שקיעה ואחריה עוד זריחה ועוד שקיעה.
לפעמים אתה רוצה תמונות ומקבל סרט, ולפעמים אתה רוצה סרט ומקבל
רק תמונות, או סיפור קצר, או שיר.

וכמו השמש, הוא בא והיא באה, ובין ביאה לביאה הם הולכים.
שקיעות של קיץ מתחלפות בתמונות של דרכים, בנופים מתחלפים,
ברגעים חולפים, כמו עלה של סתיו שהגיע לסוף הדרך, כמו כתם שמש
אחרון שנבלע בתוך ענן של קיץ מול הים.

"כמו שגוף בגוף נוגע, זה לא אותו דבר... זה לא אותו דבר, מלבד
הגעגוע למשהו רגוע, לשיר מהעבר הלא רחוק, שכל האנשים שרים אותו
ביחד, עד שנעלם הפחד, וטוב לנו כל כך לישון עכשיו, ביחד".
(עברי לידר)

לאסף ש.
ספטמבר 2005



תודות,
ל-ק. על המפתח
לרביד, על אחת כמה וכמה