היא היתה בחדרה. השעה הייתה כבר חמש לפנות בוקר. היא עדיין ערה
ומה שמחזיק אותה אלו הם המחשבות והזכרונות. האור היחיד בחדר
היה אור עיניה הדולקות. דמעותיה שמשו כפמוטים המחזיקים את
לפידי עיניה והאור משתקף מהם. כן, דמעות הנוסטלגיה.
במחשבותיה היא חשבה על דברים שעברו בחייה, על האנשים שהיא אהבה
ועל כל אותם הסודות שהיא גילתה ביום אחד, וכמה הייתה מעדיפה לא
לגלות אותם.
באותם הרגעים, בין כל מחשבה למחשבה היא לא אהבה אף אחד ולא
שנאה אף אחד. היא לא ידעה דבר מלבד דברים שלא הייתה צריכה
לגלות, דברים שהיא מחוייבת לשמור בלבה ולא לספר לאדם. דברים
שהגיעו אליה כנמען אחרון. כאן נסתיימה השרשרת. אבל עדיין רבים
יודעים את הסודות. הם לא יודעים שהיא יודעת. היא מרגישה איך
הלב שלה נכלם למחשבה על התגובות מצידם אילו ידעו.
היא מחליטה לא לחשוב על זה ומציבה לעצמה יעדים למחשבות.
צריך שמחה, צריך אושר, צחוק, אהבה, ליטופים, חיבוקים
ונשיקות...
השעה 5 וחצי לפנות בוקר.
כן, המגע של אהבה במחשבותיה. היא רואה אותו מולה, הוא לא באמת
שם, אבל מפאת השעה והדמיון הפורה זה כמעט היה כאילו היה שם.
והוא כה יפה וכה נעים וכה מסור. היא יכולה כמעט לגעת בו. הוא
מרגיע אותה, מצחיק אותה, נותן בה רוגע, משמח אותה, מנשק אותה
עד בלי די. הגעגועים.
ואז במוחה כל מיני תמונות. תמונות רבות מהעבר: שניהם ישובים זה
לצד זה על הדשא, מדברים ומתנשקים אך מתעלמים מהחושך שיורד
פתאום. שניהם שכובים זה לצד זה על מזרונים בחדרה, מתעוררים
ומסתכלים בעיניו של האחר, ומתנשקים נשיקה ראשונה של בוקר.
שניהם בחדרו עם שיער פרוע, מקשיבים למוזיקה ומתנשקים בלהט.
שניהם בבית הספר והיא בוכה והוא מרגיע אותה. אהבה. תמונות של
אהבה. זכרונות שיש להם המשך עתידי. אך בינתיים רק מוסיפים
לגעגוע הענק ששוצף את לבה. היא רוצה אותו לצידה גם אם יש
ביניהם מרחק שלא הוא ולא היא בינתיים מסוגלים לחצות. לא באותה
שעה.
היא מדחיקה את הגעגועים ומנסה לחשוב על משהו אחר.
השעה כמעט 6 בבוקר.
הדמעות כבר יבשו ויש אור שבוקע מבחוץ, כנראה שלכדור הארץ היה
קצת חשוך בצד הזה והוא היה שמח לקצת אור ושיזוף. היא חושבת על
תהליכים פיזיקאלים, על החיים, על המוות, על המצאות ותגליות, על
דברים שרחוקים ממנה, חלק מהם אפילו בשנות אור.
זה גורם לה לניכור, לכאב, לחוסר אונים.
כבר 6 ורבע בבוקר. היא ישנה.