בס"ד, יום שלישי ט' אלול תשס"א. (28 אוגוסט 2001 למניינם).





אתה מודיע לי שאתה כועס, שהייתי ילדה רעה. עושה לי נו-נו-נו
דרך הטלפון. אתה מכה אותי, בעודי מכה חטא על פשע, גורם לי
להרגיש כמו רוצחת סדרתית, טוען שרצחתי את הרגשות שלך כלפי. אתה
אומר לי שלא אכפת לך ממני ובכלל לא אכפת לך שאכפת לי שאתה אומר
את זה. אתה אומר לי שאני סתם אחת, כבר לא מיוחדת, שאתה לא מכיר
אותי בכלל ומי  את, לכי מפה, קישטה, את לא רצויה. אתה מגרש
אותי כאילו גירשת שדים פנימיים. ואני, מה לא הייתי נותנת כדי
להיות שוב בפנים.

אתה מדבר אלי בטון המקפיא שלך ואני מצטמררת מעצמת הקיפאון
ומנסה לחפש את החום שהיה בך פעם, החום שבחר להסתתר ממני באמתלה
של שינת חורף ארוכה. אתה אומר לי שאתה לא מתגעגע בעודי מתגעגעת
נואשות לחיוך שבקולך, שהיה מרגיע אותי כשהעגמימות הייתה שולטת
בכולי. אתה אומר שאתה לא רוצה לדבר איתי, ואני שכל קיומי הסתכם
בשיחות הטלפון שלך מרגישה כאילו אני מתה קצת כשאתה אומר את
זה.

אתה קורא לי אטומה, בעודך אוטם את עצמך למלותיי. לא נותן לי
להיכנס ליחד שחלקנו פעם. אתה חולק איתי את המרירות שלך, את
הכאב שלך, מכאיב לי בנדיבות שכזו, כדי שלא תהיה לבד כשכואב.
ואני, זה מה שרציתי בעצם, אז אין לי סיבה להתלונן, כפוית טובה
שכמוני. אתה מתרחק ממני ואני מתנשפת בעודי משתתפת במרוץ
המכשולים שתכננת עבורי, מנסה למקד את מבטי בסוף המסלול במקום
בסוף שאתה עומד להמיט על שנינו כשתמית את שנינו.

אתה אומר לי לא לומר מילה, טוען שזה בזבוז זמן של שנינו. אני
מפסיקה לדבר ומתחילה לבכות. אתה מתעלם בבוז מדמעותיי, טוען שזה
כלי נשק נשי שלא יעבוד עליך הפעם, שאתה חסין. אתה גורם לי
להרגיש כאילו אנחנו במלחמה. אתה גורם לי להרגיש כאילו אני
נלחמת על חיי, על חיינו. אתה לובש את שכפ"ץ ההגנה הרגשית שלך
ומסתתר מפני הרגשות שלי, מפני הרגשות שלך, מפני הרגשות שלנו.
אני ממשיכה לבכות ולא אכפת לי שלא אכפת לך ושאתה שמח לראות
שכואב גם לי. אתה רוצה להכאיב לי. עצם הידיעה הזו היא זו
שמכאיבה לי. אתה דוקר אותי עם המילים שלך במומחיות ראויה לשמה,
לא טורח לבזבז עלי מילים מיותרות ולהזהיר אותי ב"אונגארד!"
לפני שהקרב מתחיל. אתה אומר שאתה צריך הפסקה, והלב שלי מפסיק
לעבוד. אתה אומר משהו על הצורך במנוחה, על הצורך לשכוח, ואני
חושבת שלעולם לא אוכל לשכוח את המילים הללו, את הטון הזה, את
הרגע הזה שבו הרגת אותי בצורה מושלמת. אני מחכה שמישהו יקרא
למשטרה, שמישהו ידווח על התעללות בקטינים, שמישהו יעצור אותך,
שאתה תעצור את עצמך לפני שזה יהיה רצח קבוצתי. ואולי זו בעצם
התאבדות כי כשאתה מכאיב לי אתה מכאיב לעצמך, או כך לפחות זה
היה פעם.

אתה ממלמל משהו על זה שאולי תתקשר אלי: מחר, מחרתיים, עוד
שבוע, עוד חודש, עוד שנה, לעולם לא. אתה אומר שכרגע אתה אפילו
לא מצפה לשיחות שלנו, ובכנות - גם אני לא מצפה להן - הן
מכאיבות לי יותר מדי. אתה ממשיך לדבר על כך שאתה לא רוצה לדבר
איתי כרגע, נכון מעכשיו ועד מתישהו, נכון לעכשיו ואולי לתמיד.
אתה נותן לי השערות, תאריכים לא מדויקים שבהם אולי תירגע והופך
אותי ללא רגועה במינון המדויק שמטיל את שפיותי בספק.

אתה לא אומר כלום. לוקח לעצמך זמן לחשוב. אני יושבת ומחכה
לטלפון ממך. בודקת את הפלאפון בכל שלוש שניות: אולי נגמרה
הבטריה, אולי הוא נסגר בדיוק, אולי חברת "פלאפון" פתחה
בעיצומים. אני נלחמת בדחף להתקשר. מנסה לשמור על הכבוד העצמי
שאין לי רק כדי לשמור עליך. אני אומרת לעצמי לא להיות
אגואיסטית, לחשוב על מה שאתה צריך, למרות שברור שאתה לא חושב
על מה שאני צריכה. אני שומעת מוסיקה בפול ווליום רק כדי לא
לשמוע את הקול הקטן הזה בראש שצועק בעוצמה שמדהימה אותי ביחס
לגודלו: "תתקשרי אליו!". אני סוגרת את הפלאפון, כדי שלא
תחשוב שאני יושבת ומחכה לטלפון ממך כל היום, למרות שזה מה שאני
עושה בעצם. אני פותחת את הפלאפון כדי שתוכל להשיג אותי למקרה
שזה עבר לך. אני בודקת הודעות קוליות, אולי התקשרת בזמן
שהפלאפון היה סגור. אני בודקת הודעות טקסט, אולי יש לך כאב
גרון ואתה לא יכול לדבר. אני בודקת את שפיותי, אולי איבדתי
אותה בפעם האחרונה שבה איבדתי אותך.