כישלונות צעירים

כך אימא אמרה.
אני ואחותי ישבנו על הספה וראינו טלוויזיה.
נכון. התבטלנו, נחנו, לא עשינו דבר. פה ושם ניקינו וסידרנו.
אני לא יודעת מה הסיבה של אחותי... אולי כן.. ואם אני צודקת,
אני ל אפתח כאן את זה כי זה בטח מסובך...
בכל אופן, אני יודעת מה הסיבה שלי.
אני תשושה, עייפה, כבדה וריקה.
אין לי יותר כוחות לכלום... ולאו דווקא פיזיים, אלא גם נפשיים
ורוחניים.
אני עייפה מהחיים ותשושה מהאכזבות ומהדברים הרעים שמציפים
אותי.
הריקנות השתלטה עליי.

אימא חסרת ביטחון. וזה כנראה עובר בתורשה, לפעמים אני כל כך
שונאת אותה וכועסת עליה
ואז אני רואה כמה אני דומה לה וזה הורס אותי... כי אני לא רוצה
להיות כזאת.
אני כן אוהבת את אימא. בסך הכל היא תמיד רוצה בטובתי.
אבל היא כל כך מעצבנת ולפעמים היא פשוט עושה דווקא.. היא נהנית
מזה. מסכנה...
אהבה. שנאה. רגשות כל כך קרובים...  

איך אפשר להסביר למישהו שאתה כל כך הרוס ושמה שהוא עושה הורס
אותך יותר?
לא, אני לא יכולה פשוט לבוא אליה ולומר לה; "אימא, כל מה שאת
אומרת, וההתנהגות שלך,
זה פשוט גורם לי להיות חסרת ביטחון בצורה מוגזמת, ולשנוא את
עצמי"
אני לא יכולה כי זה יהרוס אותה.. ואני אוהבת אותה... וגם לא...
יודעת...

לפניי יומיים אמא אבא ואחי הקטן נסעו לסוף שבוע באילת.
אני ואחותי "הקטנה" נשארנו בבית.
הייתי צריכה להחליף את אבא בחנות ירקות שלו ולעבוד עם סבא במשך
יומיים.
אין לי תלונות... אני אוהבת את סבא שלי, הוא מצחיק... אפילו
מאוד :]
אז ויתרתי על השינה המתוקה עד אחריי אחת בצהריים וקמתי ב- 6:45
. אוקיי.
לחזור הביתה אחרי יום עבודה קשה... לנסות להתאפק כל פעם
כשאחותי מציקה ומנדנדת...
להכין ארוחה לשבת, לשטוף את הבית, לטפל בעיזים ובכל החיות,
לעשות טיול לטומי שלי... :]
ולנקות הכל...
אז בכייף.. הרגשתי כל כך גאה בעצמי שהצלחתי לעבוד עבודה של גבר
בן 40.
שהצלחתי להחזיק בית לבד ולא להתמוטט בגלל אחותי.
ועל שלא ניסתי להתאבד שוב...  :]
ולא רק בגלל זה... ובכלל, אז שתדעי אימא -

אני לא כישלון.