ההמצאה הזאת הייתה חייבת לזכות בפרס נובל. המדען הגרמני המבויש
מלמל מעל הדוכן ברכות תודה לחצי מבוואריה והמלך השוודי הנהן
בנימוס, מקשיב לתרגום הסימולטני באוזניות הקטנות. התגלית הייתה
מאד פשוטה. העיתונים שטרחו לדווח עליה כינו אותה "משחק סכום
אפס" וזאת באמת הייתה מהות כל התגלית.
המדען הגרמני הזה גילה שהאנשים בעולם מחולקים לצמדים. יכול
להיות שהמקביל שלך חי בסין, בהוואי או בכלל בנתניה. הרעיון
הוא, שאתה והמקביל שלך מצויים במין סוג של משחק סכום אפס. אם
הוא מצליח יותר, אתה בהכרח תצליח פחות. הוא זוכה בלוטו - אתה
חוטף סרטן הערמונית, אתה מקבל 100 במבחן - אותו מעיפים מקורס
ערב לנגרות. כמובן, שחלקים גדולים מהזמן אתם גם יכולים להיות
מאוזנים.
עכשיו, כל זה מאד שברירי כמובן. לא כל מאורע ומאורע בחיים שלכם
קשור, אבל בכללי, זה הסיפור. השאלה הגדולה שהגרמני היה חייב
לענות עליה בשביל להשלים את המחקר שלו הייתה - מה קורה
כשהמקביל מת? על פי ההיגיון, אתה צריך לעלות למעמד של אל. מצד
שני, אולי אתה מוצמד למקביל אחר? ומה קורה אם בעולם יש מספר
אי-זוגי של אנשים?
בהוכחה מסובכת, שמשתרעת על אלפי עמודים הוא הצליח להוכיח
באינדוקציה שאין לו תשובות על הכל. אבל עצם הגילוי על הצמדים
הספיק להביא את ועדת הפרס לקבל את ההחלטה על הזכייה פה אחד.
כמובן שזה עורר שאלות פילוסופיות רבות.
מדענים ואנשי רוח התנצחו בתכניות טלוויזיה לגבי הסכנות למין
האנושי מהתגלית הזאת. "זה פשוט הגיוני. העולם המערבי כל-כך
עשיר. העולם השלישי כל כך עני. זה פשוט היה מונח לנו מול
העיניים כל הזמן ואנחנו לא ראינו את זה", טען בלהט תעשיין
טקסאני עשיר באחד מהדיונים שנערכו בסי.אן.אן. "זה עלול להוביל
להדרדרות מוסרית בחברה. אנשים יחפשו את ה'מקביל' הזה, וינסו
לגרום לו אומללות בשביל לקבל טובות הנאה אישיות", טען בלהט
פילוסוף צרפתי באחד מהעיתונים החשובים.
הגרמני הודיע בסוף הנאום הארוך להחריד שלו, שהוא עובר כעת
למחקר הבא - מציאת דרך לגלות בצורה מהירה ופשוטה מי המקביל.
כלומר, כל אדם יוכל לשבת מול המחשב בבית, להזין מספר נתונים
ויקפוץ לו השם של המקביל שלו. גאוני, לא?

אותי זה לא עניין. בייחוד בגלל שאני גיליתי את אותו דבר לפני
שנים. המקביל שלי למד איתי באותה כיתה (למרות שזה היה יכול
להיות אירוני אם הוא היה לומד בכיתה המקבילה). היינו מקבלים את
אותם ציונים במבחנים, היינו נבחרים לאותן ועדות בכיתה, היינו
ביחד במועצת תלמידים. אחרי שגמרנו את היסודי, הלכנו לאותו
תיכון. שנינו הלכנו לריאלית. אם הייתי מקבל שתי נקודות יותר
ממנו במבחן, הוא היה מאזן במבחן הבא.
פעם הוא נכשל במבחן ובאותו יום הודיעו לי שבחרו אותי להשתתף
באירוח של משלחת של תלמידי תיכון מארה"ב, שהייתה אמורה להיות
עמוסה בתלמידות תיכון אמריקאיות מתירניות. שבוע אחרי זה הוא
עשה מועד ב' וקיבל 100 ואני נתקעתי עם הילד הכי שמן במשלחת
שהיה צריך לישון איתי באותה מיטה (ולא האמין במקלחות).
אז ככה שהיינו מאוזנים רוב הזמן, עם חריגות מדי פעם. שנינו
ידענו את זה וצחקנו על זה. אבל הצחוק היה כמו שני ילדים
שצוחקים בחושך בלילה, בשביל לנסות להראות שהם לא מפחדים. זה
בסך הכל סיפור לא כל כך נעים. היינו חברים טובים ולא ממש
איחלנו דברים רעים אחד לשני. אם הייתי הולך ברחוב ומוצא שטר של
חמישים, הייתי מייד מתחיל לפחד שדרסה אותו משאית או משהו. ואם
הייתי מאבד חמישים שקל במפתיע, הייתי מקנא בשקט ובטוח שכרגע
הוא מנשק את דנה פיקסמן, שהייתה באמת משהו מיוחד.
או, דנה פיקסמן. מקרה קלאסי של משחק סכום אפס. כמו איזה פרח
קטן שאתה לא שם לב אליו ופתאום הוא פורח, ככה דנה פיקסמן
הייתה. היא למדה עם שנינו ביסודי, ותמיד ישבה מאחורה, שקטה
כזאת, קוראת איזה ספר. חננה כזאת, בקיצור. אחרי שנתיים בתיכון,
פתאום היא גבהה באיזה עשרה סנטימטרים, התחילה ללכת עם שיער
פזור ועם עדשות. זה היה ממש כמו סרט אמריקאי מפגר כזה, שהבחורה
מפזרת את הקוקו ופתאום נראית כמו מלכת יופי. אז ברור שכולם
התחילו לשים לב אליה. דנה פיקסמן, אח. גם אני והמקביל נדלקנו
עליה. די הגיוני, אם אתה חושב קצת על התיאוריה של הגרמני.
שנינו התחלנו להסתובב לידה יותר, כמו שני פרפרים שמנסים לעוט
על פרח (נכנסתי חזק למטאפורה של הפרח). היא צחקקה בביישנות
והייתה מאד נחמדה לשנינו, אבל זה לא הלך לשום מקום. משחק סכום
אפס.
יום אחד המקביל תפס אותי לשיחה באמצע המסדרון, בין שיעור תנ"ך
לאנגלית. אלו היו שתי השעות האחרונות לאותו יום ואור צהבהב של
תחילת הקיץ הסתנן מבין החלונות הגדולים במסדרון. הוא הניח לי
יד חברית על הכתף. "תשמע, זה לא יכול להימשך ככה. אני יודע
שאתה גם רוצה את דנה, אבל אני... איך אני אגיד את זה? אני באמת
מאוהב בה! אני לא יכול לישון בלילות. זה הרבה יותר מסתם רצון
להיות איתה בשביל הדאווין. אני לא הרגשתי ככה אף פעם. אני מפחד
שאני גם לא ארגיש ככה בחיים. אתה חייב לעזור לי". זה היה
מונולוג די מרגש. חשבתי על זה לרגע. אני הרי לא באמת הייתי
מאוהב עד כדי כך בדנה. זה היה יותר משהו כמו "וואו, איזה כיף
זה יהיה להסתובב איתה, כשכולם יודעים שאני חבר שלה", ובימים
זדוניים יותר "וואו, איזה כיף זה יהיה להרגיש את הגוף הזה צמוד
אליי, ערום". גם אני וגם המקביל, כמובן, היינו בתולים בשלב הזה
ולאבד את בתולייך לדנה פיקסמן היה בהחלט קפיצת מדרגה, הן
חברתית והן במישור ההתפתחות האישית. אחרי הנאום שלו השתהיתי
לרגע ואמרתי "אז מה אתה רוצה שאני אעשה? לא להסתובב לידה יותר?
בסדר. קיבלת". חייכתי, מרגיש כמו הבנאדם הכי נדיב בעולם. הוא
נשאר שם, מבט מבויש על פניו. "לא", אמר לבסוף. "מה לא?" "זה לא
מספיק. הרי כולם מסתובבים לידה. בשביל שהיא תבחר בי, צריך
לקרות משהו מיוחד". לא כל כך הבנתי אותו. במחשבה לאחור, זה היה
צריך להיות לי די ברור, אבל כנראה שאז לא הייתי חד מחשבה
מספיק. "מה צריך לקרות? אתה רוצה שאני אפיץ עליך שמועות שאתה
נהדר במיטה, מה?" המשכתי מחויך ולא חושד. "לא. אני צריך...
שמשהו רע יקרה לך." הוא נאנח. הייתי די מופתע. הרבה זמן לא
דיברנו על הנושא הזה של האיזון בינינו ולא חשבתי בכלל שלשם הוא
חותר. "למה אתה חושב שדווקא משהו רע שיקרה לי יעזור לך עם דנה?
אף פעם לא ידענו מה קשור למה. יכול להיות שאתה תיכשל במבחן
ואני אמצא כסף או שאני אקבל 100 באותו מבחן. אף פעם לא ניסינו
לכוון את זה להצלחה במשהו ספציפי". הוא הסתכל על הרצפה נבוך.
"אני יודע שזה יעבוד הפעם. אני מכוון לזה חזק. כל מה שיקרה לך,
פשוט יתאזן אצלי במישור הזה. אני פשוט יודע את זה". זו הייתה
דילמה די קשה. סך הכל, אהבתי את המקביל שלי. רציתי שדברים
טובים יקרו לו וגם לי, בלי שמישהו יצטרך לסבול. חוץ מזה, הנאום
שלו על האהבה שלו לדנה, ממש גרם לי לחשוב. אני יכול לעשות כאן
ממש מעשה טוב. מין אקט חברי כזה, שמי יודע כמה פעמים ייצא לי
לעשות. "אוקיי, על מה חשבת?" שאלתי בחשש. חיוך התפשט על פניו.
הוא הבין שיש כאן הסכמה עקרונית. "אני אשבור לך את היד".
הרגשתי את הדם אוזל לי מהפנים "מה?!" הצלחתי לומר לבסוף. "כן,
נו. אתה יודע. יד שמאל, שתוכל בכל זאת לכתוב ולעבור את
הבגרויות, אבל אני אשבור לך אותה. זה חתיכת באסה, זה בטוח יביא
אותי לדנה". בוא נגיד שכל המחשבות שלי על זה שאני אדם טוב,
התפוגגו די מהר. ממש לא התחשק לי לשבור יד וזה באמת נראה לי די
באסה. "אין משהו אחר שאתה יכול לחשוב עליו? לא יודע... אולי
אני אכשל במגן בתנ"ך בכוונה?" ניסיתי להתמקח. "בחייך, שנינו
יודעים שאתה תיכשל גם בלי כוונה". כן, הוא צדק. המשחק סכום אפס
בינינו היה מושלם בתחום התנ"ך. אני הייתי נכשל סדרתי והוא קיבל
מאיה אחרי מאיה. "טוב, איך חשבת לעשות את זה?" הוא הצביע על
המגרש מאחורי ביה"ס. "יש שם את הילדים שמשחקים 'הקפות'. אחד
מהם השאיר את המקל שלו שם אתמול. לקחתי אותו הביתה". התחלתי
להיות מוטרד. כמה זמן הוא מתכנן את זה?
טוב, ההמשך כמובן די מיותר. נפגשנו יום אחרי זה אחרי הלימודים
והוא הנחית לי מכה איומה על יד שמאל, שובר אותה בוודאות. החיוך
שהיה לו על הפנים כשהוא עשה את זה, היה ממש מטריד. הכאבים...
טוב, כואב. מה לעשות. הסתובבתי עם גבס במשך שלושה שבועות. הרבה
אנשים חתמו לי עליו והייתי צריך להסביר לכולם שנפלתי כמו טמבל
בריצה במדרגות אחרי הבגרות בתנ"ך. טוב, אבל זה לא מעניין אתכם,
נכון? אתם רוצים לדעת מה קרה עם המקביל ועם דנה פיקסמן. בסדר,
בסדר.
בקיצור, כנראה שהממזר צדק. לא עברו יומיים מאז ששברתי את היד
והוא שכב איתה. כן, לא סתם יצא איתה, אלא ממש פיזית שכב איתה.
בשביל נערים בתיכון כמו שלנו זו הייתה המקבילה לנחיתה מוצלחת
על הירח. כמובן שהוא זרק אותה מייד אחר כך ורק השוויץ איך הוא
שכב איתה לכל חמשוש שרק היה מוכן לשמוע. איכשהו, זה כאב לי
יותר מהמכה שהוא הנחית לי על היד, לחשוב שאני לקחתי חלק בזה.
בסוף דנה באה לחתום לי על הגבס. היא חזרה להיות די מבוישת אחרי
הקטע הזה שהמקביל שלי עשה לה. היא חייכה בביישנות שעוד זכרתי
מהיסודי ושרבטה ממש בקטן: "דנה פ.". אחרי זה היא הלכה, רק
בשביל לחזור כמה דקות אחר כך ולהוסיף לב קטן. הייתה לי הרגשה
שהיא יודעת שבעצם אני זה שאמור היה להיות איתה, ואני הייתי
מתנהג אליה הרבה יותר נחמד.
אחרי שהורידו לי את הגבס, התחלנו לצאת. דיברנו קצת על המקביל,
ולמה היא שכבה איתו. לא היה לה ממש הסבר טוב. היא אמרה שהיא
הרגישה בשלות והיא פשוט רצתה לנסות את זה. זה לא כל כך הפריע
לי. אני והמקביל, כבר לא ממש חברים טובים, היינו מתראים
במסדרונות פה ושם. בתקופת הבגרויות כבר לא היינו באים הרבה
לתיכון, ובכל פעם שהוא היה רואה אותי, הוא היה מתנשא עליי
ואומר: "אתה עוד עם דנה הזאת? סתם... תאמין לי".
בסוף התיכון, אני ודנה נסענו לטיול באיטליה. המקביל שלי התלהב
והקדים את הגיוס שלו בשביל להגיע לגיבוש סיירות המטומטם שלו.
הוא התקבל. הנחתי שזה אומר שאני אהיה ג'ובניק.
באיטליה, דנה איבדה את אחד מהסנדלים שלה באחת מהכיכרות
האינסופיות ואני סחבתי אותה במשך חצי שעה על הגב עד למלון. כל
הדרך היא צחקה כמו מטורפת ונישקה לי את הצוואר ואני הבנתי שאני
כנראה שיקרתי לעצמי אז בתיכון, ואני באמת אוהב אותה. הורדתי
אותה ליד המלון מהגב שלי וחיבקתי אותה, ממש חזק.
היא הסתכלה לי עמוק בעיניים ואמרה: "אתה יודע שאני אוהבת אותך,
נכון?" הרגשתי כאילו זיקוקי דינור מתפוצצים מסביבנו. "אני
יודע. את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" היא הנהנה בשקט, ואפילו
דמעה קטנה נצנצה בזווית העין שלה. התנשקנו ואני הרגשתי,
בוודאות שלא חזרה מאז, שאני חווה את הרגע הכי טוב בחיים שלי.

כשחזרנו לארץ, מיהרו להתקשר אליי ולספר לי שהמקביל שלי נהרג
בתאונת אימונים בטירונות שלו, אי שם בדרום הארץ. אני ודנה
אפילו לא הלכנו להלוויה. הייתה לי הרגשה שלהגיע לשם, עם המשפחה
שלו והכל, יהיה ממש כמו שמחה לאיד.

המדען הגרמני הזה בסוף הצליח להשלים את המחקר הנוסף שלו. הוא
ביסס את העובדה שברגע שהמקביל שלך מת, לא מתווסף לך מקביל חדש.
חוץ מזה, הוא השלים את תוכנת המחשב שלו שמאתרת את המקביל. "גם
אם המקביל שלך מת - עדיין תוכל למצוא אותו באמצעות התוכנה!"
הוא הכריז בגאווה, בעודו קוטף את פרס וכטל למצוינות יוצאת דופן
בתחום המדעים הביזאריים, או משהו כזה.

אמנם עברו כבר כמה שנים מאז, אבל התוכנה הזאת מאד סיקרנה אותי.
דנה אמרה לי לעזוב את זה. היא מכירה את הסיפור, כמובן. כמו כל
זוג נשוי, המידע עובר מאחד לשני בסוג של פעפוע, עד שבסוף
יודעים את הכל. אז היא ידעה עליו. על המקביל. כולל כל הסיפור.
"למה לך סתם לענות את עצמך?" היא שאלה אותי ערב אחד, כשהיא
ראתה אותי ליד המחשב, כשעמוד הבית של האתר של הגרמני פתוח על
המחשב. "אני... סתם... אני רוצה לראות את זה". הרגשתי שאני
חייב לסגור את המעגל הזה.
דנה נעמדה מאחוריי וחיבקה אותי בשקט. "תעשה את זה, לפני שתשתגע
לי. אני הולכת לישון, מתוק. תבוא אחר כך". היא נישקה אותי קלות
על הלחי ופנתה לכיוון חדר השינה.
נכנסתי לאתר. דרשו שם כל מיני פרטים. בהתחלה זה היה סטנדרטי:
שם ושם משפחה, ארץ לידה, משקל, גובה. אחרי זה התווספו כל מיני
פרטים משונים: האם עברת פעם קטיעה של גף? האם אתה סובל ממחלות
כרוניות? האם אתה פוחד מג'וקים?
אחרי חצי שעה של מילוי פרטים, הבהב חלון קטן שאמר שהתוכנה
מוכנה לעבוד.
בצעד חושש כיוונתי את העכבר לשם והחלטתי ללחוץ. נפתח חלון נוסף
שבו היה כתוב "מעבד נתונים, אנא המתן" ואני תופפתי בעצבנות על
השולחן.
אחרי מספר דקות קפץ חלון נוסף. הכותרת שלו הייתה - "זה המקביל
שלך!" בתוך החלון הייתה תמונה של אשה מבוגרת, משהו כמו 60-65.
למטה היה כתוב: "מרגרט וויספל, איווה, ארה"ב".
הבטתי במחשב למשך כמה דקות, מתבונן בתווי הפנים של האשה הזאת,
אותה לא ראיתי מימיי, מנסה להבין מה אני בדיוק רואה. אחרי כמה
דקות כיביתי את המחשב והלכתי למיטה.
דנה כבר נמנמה בשקט. הסתכלתי עליה למשך כמה שניות. נשכבתי בשקט
לידה, משתדל לא להרעיד את המיטה. היא בכל זאת התעוררה והסתובבה
אליי, בעיניים חצי עצומות וקול ישנוני. "נו, נרגעת?" נישקתי
אותה ברוך ואמרתי לה "כן". היא מלמלה "יופי" ונרדמה בזרועותיי.
הסתכלתי עליה ישנה, יפה כל כך, שקטה כל כך, שלי כל כך.
ביקשתי סליחה בלב ממרגרט וויספל ונרדמתי.