אני יושבת מול המחשב ומשחקת טטריס. לבנה אחר לבנה נופלת ואני
מסדרת אותה במקומה, דואגת שהכל יהיה מושלם, שהמבנה שאני יוצרת
לא ייפגע. רענן יושב לידי ומסתכל גם הוא על המסך, מדיי פעם
מייעץ, גם הוא חושש כמוני שמשהו יתפקשש.
פתאום זה קורה. מאית שנייה של חוסר ריכוז ואבן אחת מפספסת את
מקומה ונוחתת במקום אחר. אני מתעצבנת, אבל רענן אומר לי לא
לדאוג. "זו רק טעות קטנה", הוא אומר, "זה לא מה שיהרוס, תראי
איך תוך שנייה את מתקנת אותה". והוא צודק. כמה תמרונים, כל
המצב חוזר לקדמותו ואני שוב רגועה. אבל אחר-כך הקצב מתגבר וכל
העניין הזה נעשה הרבה יותר מסובך. צריך ממש להתרכז כדי לא
לפקשש, אפילו לא פעם אחת.
שנינו שותקים, מתרכזים במסך, ואז זה שוב קורה. עוד לבנה איבדה
את מקומה ונחתה בצד השני של המסך, משאירה מתחתיה חלל ענק.
עכשיו זו באמת בעיה מסובכת ואני בספק אם אוכל לתקן אותה. אבל
רענן לא לא מתייאש כל-כך מהר כמוני. "אל תכנסי ללחץ", הוא
אומר, "תמשיכי להתרכז, הכל יסתדר בסוף, את תראי". הפעם אני כבר
לא ממש מאמינה לו כמו מקודם. הטעות הקטנה הזאת גוררת אחריה עוד
טעות ועוד טעות והמצב מסתבך לגמרי.
"אני רוצה להתחיל מחדש", אני אומרת לרענן בנימה של ייאוש, "אני
בטוחה שבפעם הבאה אני אצליח יותר, אני אתחיל עם אסטרטגיה שונה
לגמרי והכל יסתדר הרבה יותר טוב". אבל רענן שוב לא מוותר ואומר
שאני לא יכולה להתייאש כל פעם כשלא ממש מצליח לי כפי שהייתי
רוצה. הוא אומר שאני חייבת להמשיך ולנסות לתקן את כל הטעויות,
אפילו בשביל הסיכוי הקטן שאצליח, מי יודע, אולי אפילו אגיע
לשיא חדש. אבל אני לא מאמינה לו. אני מסתכלת על המסך ורואה
בבירור שהמצב הוא באמת חסר סיכוי, אין לי ספק בכלל. הלבנים
האלו כמעט שנופלות מעצמן ואיבדתי עליהן כל שליטה.
"רענן", אני מפסיקה את המשחק, "תסתכל בעצמך, אני בחיים לא
אצליח, המשחק כבר כמעט נגמר". רענן רוצה לעודד אותי ומנסה
לכוון אותי: "תלכי ימינה, שמאלה עד הסוף..." הוא עדיין לא מבין
שכל העסק הזה כבר באמת נגמר. אני עוזבת את המקלדת, נותנת לכל
הלבנים ליפול עד הסוף המר והולכת.

המשחק הזה הוא באמת לא בשבילי.