ליז...

היא מופיעה בפתח חדר השינה שלנו וקוראת לי לבוא איתה לסלון:
"מהר, ישנוני! אתה תפספס את הנחיתה!!!" אני פוקח עין אחת,
עבדתי אתמול עד חצות ולה זה לא מזיז בכלל, אני עוצם את העין,
אך היא לא מוותרת: "אם אתה לא תקום עכשי,ו מתוק שלי, אני אסחב
אותך אל הסלון! אירוע כזה קורה פעם בחיים ואתה לא תפספס אותו,
ברור?" ובבת אחת היא מעיפה ממני את השמיכה ומושכת אותי אחריה.
אני קם בחוסר רצון, חצי ישן וחצי ער. היא מתלהבת: "היה כתוב
בעיתון שהנחיתה תתרחש בדיוק היום", ואז אני שואל: "על איזו
נחיתה את מדברת, אם אפשר לשאול?" היא צוחקת ואומרת: "הנחיתה על
הירח כמובן, על איזו נחיתה אתה חושב שאני מדברת?" אני מביט בה
המום ואומר: "טוב, זה ברור שלא שמעתי אותך טוב, את מוכנה לחזור
על מה שאמרת?" היא מחבקת אותי ואומרת: "הנחיתה על הירח, מתוק
שלי, בעוד שמונה דקות בדיוק אסטרונאוט בכיר בשם ניל ארמסטרונג
ינחת על הירח, והאירוע יועבר בשידור חי!" עכשיו אני בטוח שהיא
איבדה את השפיות או שאני חולם חלום. אני מביט בה ואומר בשקט:
"ליז, אשתי היקרה, הנחיתה על הירח התרחשה בדיוק לפני שלושים
ושש שנים..." לא הספקתי לסיים את המשפט וליז לחצה על הכפתור
בשלט הטלוויזיה שלנו, ולהפתעתי, הטלוויזיה שאני קניתי ולמיטב
זכרוני הייתה צבעונית, שידרה עכשיו תמונות בשחור לבן. כמה
שניות אחר כך נראו פני הירח ונשמע קולו של הקריין שתיאר
בהתרגשות את מה שלא האמנתי שאני רואה עד לרגע שמתוך חללית לבנה
הגיח אסטרונאוט ואמר בדיוק את מה שידעתי שיגיד: "צעד קטן לאדם,
וצעד גדול לאנושות". ליז הייתה מרותקת למסך, היא אמרה: "זה
נהדר! כל הכבוד לאמריקאים שהצליחו לפרוץ את הגבול הזה!" זה
קומם אותי ואמרתי: "אני נורא מצטער, אבל ישנן דעות שאומרות
שלמעשה הרוסים היו אלה שהגיעו ראשונים לחלל!" המשפט הזה יצא
מתוכי ממש בלי שליטה. הבטתי בעצמי, הייתי לבוש בחליפה שמזכירה
את החליפות של פרנק סינטרה כשהיה צעיר או של מרלון ברנדו. ליז
התעקשה ואמרה: "מה פתאום הרוסים? אתה הרי רואה במו עיניך שאלו
האמריקאים!" היא שלפה טלפון סלולארי וחייגה מספר, ואני קפצתי
ואמרתי: "הנה ההוכחה שלי! לפני שלושים ושש שנים לא היו טלפונים
סלולאריים!" היא חייכה ואמרה: "שלושים ושש שנה? על מה אתה
מדבר, מתוק שלי? אנחנו בשנת 2002." היא פנתה למישהו שלא ראיתי
ואמרה: "דוקטור, אני חושבת שיש לו הזיות, אולי תיתן לו משהו
שירגיע אותו." הטלפון של ליז נעלם כלא היה. ואז היא קמה והביאה
שני גיליונות עיתון, היא הניחה אותם מולי ואמרה: "תבחר אחד,
בוא נראה באיזו שנה אתה חושב שאנחנו." הבטתי בעיתונים, אחד היה
עיתון "הארץ" והתאריך שהתנוסס עליו היה: 16 באפריל 1966.
העיתון השני היה עיתון "ידיעות אחרונות" עם התאריך: 16 באפריל
2002. הרגשתי שכל החדר מסתובב לי. ליז קמה ממקומה שנית ואמרה:
"עד שתבחר, אני אשים תקליט על הפטיפון החדש שקנינו, או שאתה
מעדיף לשמוע דיסק במערכת?" בטלוויזיה בינתיים חזר השידור
לאולפן וחיים יבין נראה הרבה יותר צעיר! השלט לא הגיב כשניסיתי
לעבור לערוץ 2, ואשתי ליז כאילו קלטה אותי וצעקה לעברי: "אין
ערוץ 2, אנחנו בשנת 66', אתה לא קולט? אני אוהבת אותך!!!
התחתנו לפני שנה! אתה לא זוכר?" צעקתי בחזרה: "לא! אנחנו
התחתנו לפני שלושים ושבע שנים! ועכשיו שנת 2002!" בדקה הבאה
התעלפתי, לא לפניי שהספקתי לשמוע את ליז שואלת: "דוקטור, הוא
יחזור לעצמו?" בשלב הבא צללתי לתוך אגם של מים קרים והתעוררתי
מהעילפון, רטוב כולי, לבשתי רק בגד ים ומעליי גהרה בחורה עם
בגדים רטובים שלחצה לי על החזה והנשימה אותי, היא הייתה
מבוהלת. ואז השתעלתי ופלטתי מים מהפה, מסביבי יכולתי לשמוע
ילדים צועקים: "זמיר! בוקר טוב! ממש הבהלת אותנו", "מה קרה?"
שאלתי, והילדים ענו בצעקות: "חטפת מכה מהמעקה של הבריכה
והתעלפת בתוך המים! כמעט טבעת! וליז המורה להיסטוריה הצילה
אותך".