זה היה בתקופה בה בארץ הקודש התנהלה מלחמת אזרחים.
יהודים נלחמו זה בזה. לא, הם עוד לא הגיעו לשימוש בנשק חם, אבל
המתח היה גבוה ומורגש בכל פינה.
הקיצוניים דרשו מדינת הלכה. אבל לא סתם מדינה... מדינה שתיפרש
על פני איזור נרחב יותר ממה שיש לנו היום. הרי הכל שלנו, לא?
מדינה שבה הדת תקבע ובראשה יעמוד מלך, כמו אז, בימי הזוהר של
העם היהודי.
הם יצאו למלחמה. מלחמה באויבינו וכיבוש שטחים נרחב. הם בנו
בתיהם בכל מקום, תוך טענה לקדושת הארץ. כן, קדושת הארץ היתה
מעל לכל, אפלו מעל לקדושת החיים.
הם פגעו במתנגדיהם, עלבו בהם, עיוותו את ההיסטוריה ועשו בה
שימוש ציני והכל למען מטרתם הם. הם שמו את מטרתם מעל לכל יחס
אנושי הגיוני. "ואהבת לרעך כמוך" כבר מזמן נשכח.
רבנים הוציאו פסקי הלכה על ימין ועל שמאל.
זה מותר זה אסור. זה מוקצה זה רצוי.
ועל פיהם יישק דבר.

ואז הגיע היום ההוא היום בו לאלוהים כבר נמאס.
היום בו יצא פסק ההלכה, שהתיר חילול שבת. הילחמו על בתיכם.
חללו שבת. הארץ קדושה מכל. ואיש לא זכר עוד את "זכור את יום
השבת לקודשו".
זה היה היום שבו אלוהים תפס קריזה!
פשוט נמאס לו!
אלפי שנים הוא ישב והביט מלמעלה. ועם חלוף השנים ראה איך דבריו
עוותו.
איך האדם לקח לעצמו את הזכות לשנות את כל שכתב.
איך פרשנים בנו מערכות חוקים שלא תאמו בכלל את התורה.
איך דורות שלמים עבדו וסגדו לרבניהם, במקום להאמין בו.

לא, הוא לא צעק. לא קילל. לא היכה.
הוא לא ירד אל העם ואמר את דברו.

הוא פשוט קם ועזב.
הלך לחפש לו, עם סגולה אחר.

"והארץ הייתה תוהו ובוהו"