ואני לא יכולה יותר להתחיל כל משפט באמצע, עם ו' החיבור שנתקעת
תמיד. אין לי קיסם וגם החוט הדנטלי לא עזר, היא נשארת כאן,
תקועה כמוני, בין הרצונות שלי לרצונות שלי, עם חוסר החלטיות
מתמיד. בתוך תמונה גדולה של משפחה אני עומדת, כהרגלי, לא ממש
במקום, אף פעם לא במקום הנכון. ומה נכון בעצם, ומי שופט, ולמה
אכפת לי ומה כל השאלות האלה ולמה החיבור המתמשך הזה, למי הוא
טוב?

ואני רק רוצה להשתחרר מזה, לדעת שלא אכפת לי עוד, ואין עוד איש
שיכול לשמח ולהאיר את חיי כמו גם להטיל אפלה. החיים בלייט, עם
תאורה חלשה שכזו. אני מקשקשת, אני יודעת שאני מקשקשת. הרי נוח
לי בתוך זה, על מה אחשוב עכשיו אחרי כל הזמן הזה? התרגלתי
לחשוב עליך, ועל כמה שאתה לא אוהב אותי, ועל איך שאני אוהבת,
עד מוות, ולא אשתחרר לעולם. תמצא אותי כבר - תראה אותי כבר -
אני כאן לעזאזל.

ולשאול אותך את כל השאלות: אהבת אותי פעם? אהבת אותה? הפסקת
לאהוב אותה? אני הייתי ריבאונד... זו שאלה ללא שאלה, כל החצים
אומרים שלום לך ריבאונד, כמה חודשים יפים החזקת שם. והעיניים
נעצמות חזק והראש מסרב להקשיב והאהבה נעכרת ובמקום שהדם ימלא
תפקידו גם הוא משתעבד. אני הופכת עצמי לכלי קיבול לכל רעל חוקי
וההוא מעביר רק מחשבות באפור-צהוב של מאפרות מים. כל המשפטים
מתחילים באמצע, כל החסרונות מתחברים עם חסרונך, ומסתכמים בפלוס
אצל חברת האשראי. המינוס מתמלא אט אט יחד עם העורקים הנחסמים
שלי ניקוטין, אלכוהול וקפאין, חבריו הטובים של בולי הקטן.

ושלא תחשוב, אני לא שיכורה, ושתדע, אני באמת מנסה את הגדולה
הזו של לאחל לך את כל הטוב שבעולם ולשכנע אותי שבטח בטח, רק
תהיה מאושר, ואני שונאת. טוב, לא שונאת, פשוט לא מסוגלת (שתדע
- הייתי שמחה לשנוא) ולא שונאת כי אוהבת, כל כך אוהבת, ולא
יכולה עוד, לא יכולה יותר.

ומה יהיה, הא? כמה זמן עוד תמשיך ככה להתרוצץ בתוכי? למה אתה
לא נוטש? תלך כבר, דיבוק שכמותך. קישטא!
אני לא מכירה אותי, אני שולחת אותי לעבודה, למכולת, לחייך,
לשתות, לבכות (אולי זה יעזור), לדבר (זה לא עוזר), לחרוז
לקטנטנים (בהחלט משעשע), ושאר מטלות.

ומכל הדברים העצובים, אני יודעת שלא אתן לעצמי את החופש לנסות
את הכל, להזרק לרגליך, בעומדי על שלי להגיד בפשטות, את הברור.
והשמש תזרח, ועולם כמנהגו נוהג, ואתה בשלך, ואני בשלי.
והתאורה נחלשת, מתחיל להיות נוח, אני מקווה שהפייד אאוט ימשיך,
מנסה להתחיל משפטים לפי הספר, ושתעלם.