בוקר יפה אחד ואמזונה תמירה רכובה על סוסה שחומה נהדרה עברה
בשדרות הפרחים של העמק. שערה הזהוב הזהיר אחריה בקרני החמה
הזורחת כשובלו של כוכב שביט. היתה זו מיכל האמזונה שבארצנו,
ארץ השממה, נודעת הייתה בשם "הסופה הזהובה". למראה הרטיט העמק
וכל אשר בו קפא על עמדו. איכרים אשר חרשו בשדה נבלמו על בהמתם
באמצע החריש. נשים שותלות קפאו בשתילתן, עומר השתילים הצעירים
מתייבש בידן. ילדים אשר רדפו אחרי ארנבת צחורה עצרו ממשחק
ריצתם. אפילו הארנבת שעיניה האדומות היו מורחבות רגע קודם
מבהלת המרדף חשה, על-אף מצבה הלחוץ, בנוכחות המזהירה ובמקום
לנצל את הפוגת המרדף להימלטות מהירה נעמדה על כפותיה הלבנות
והשקיפה קפואה יחד עם שאר העמק אל עבר הדמות הזהובה.
מיכל תמירה ורכובה נכנסה לעמק דרך שדרת הפרחים והביטה בירוק
המנוקד אשר קפא למראה. עיניה החומות סרקו בשעמום את צידי הדרך
בעוברה. עת חלפה היא על פני אחת הדמויות הקפואות המנקדות את
העמק היא נעצרה לרגע ובחנה אותה. דמות איכר הייתה זו אשר כל
רוחו כמו ניטלה ממנו למראה. גופו היה קפוא כולו לבד מחזהו שעלה
וירד בקצב נשימתו הטרופה ואישוניו שעקבו אחר תנועתה. פדחתו
הייתה גלויה וחשופה ועל פניו הסמוקות מהחום ומהשמש הייתה נסוכה
ארשת של הערצה תמה. מתוך פיו השחירו אליה חלליהן של שיניים
חסרות ומזווית שפתו נטפו להן בקצב סדיר טיפות רוק בהשמיען
נקישה עמומה וקצובה בפגען בקרקע השחומה. לאחר שסיימה לבחון את
דמותו האדומה והעלובה של האיכר נמחק מפניה מבע השעמום ובמקומו
נמלאה עצב עמוק. היא הושיטה ידה השמאלית אל עבר העדי השחור אשר
ענדה על ידה הימנית האוחזת במושכות. זמן מה עמדה כך וליטפה
אותו ברוך ובאהבה שמקורם בזיכרון רחוק ולפתע שבה חזרה אל
המציאות מתוך מצולות הזיכרון בהן שקעה. כעס ובוז מילאו את פניה
עת נזכרה באותו אדם שהעניק לה את הצמיד ואת קללתה.
במשיכה עזה המריצה את סוסתה, עקפה את האיכר המרייר והמשיכה
הלאה, יורדת מהדרך אל כרי הדשא והעשב שהקיפו אותה. בדהירה קלה
גמעה את מרחבי המישור הירוק שבתחתית העמק, חלפה על פני הנשים
השותלות, עקפה את הילדים הרודפים ובתנועה חלקה שלא הסיחה דעתה
מן הרכיבה שיפדה ארנבת צחורה בחוד חניתה הארוכה. מעט אודם כהה
ניתז והכתים את העדי ואת ידה עת דחפה את גופתה החמה והמדממת של
הארנבת לשק העור הקשור לאוכפה. היא נגבה את הדם על פרוות
הסוסה, מותירה בה פס שחור כהה ויצאה מן העמק, מבטה חולף על פני
המישור השומם והרחב שנפרש לפניה. מאחוריה הפשירו יושבי העמק
מקיפאונם. האיכר האדמוני ניגב הריר מסנטרו וחזר לחרישו. הנשים
חזרו במרץ למלאכת השתילה, מנסות לכפר במלאכה מאומצת על הזמן
שיצא לבטלה, והילדים, הם הביטו בסקרנות על שלולית קטנה וכהה
שנמצאה פתאום, תוקעים בה מקלות לבחון את מהות הנוזל הסמיך
שמילא אותה.
הערב הגיע ומיכל קבעה מקומה תחת עץ אלון גדול ורחב. שערה נאדם
בקרני השמש השוקעת ונשקף אדום על אדום בעיניה של הארנבת. זו
הייתה מסתובבת משופדה מעל המדורה שהותקנה. עיניה החומות של
מיכל שקעו באודם עיני הארנבת ולצלילי פצפוץ המדורה שוב נמשכה
ידה אל העדי השחור אשר נתן לה דוד ביום חתונתה. מגעו החם של
העדי השקיעה בהרהורים על עברה וגורלה.
כל אשמתה הייתה כי בזה לאותו אדמוני יפה עיניים שהיה בעלה.
צחקה לו כי ירד מכבודו בפיזוזים וכרכורים באיזו מסיבה מהוללה.
דבר קטן, חשבה, אך הלה, כך הסתבר, גבריותו נפגעה. נעלב, הלך
והלשין עליה בפני הממונה על החיים. התייצב הבכיין לפני האל
בפרצוף נעלב, דמעות שליש ממלאות את עיניו ודרש ממנו כי יעשה
צדק ויעניש את אותה זונה זהובה על כי בו עלבה. אותו ממונה חלוש
אופי הוא ותמיד מצדד בגברים, לכן החליט לקיים עבור דוד את
משאלתו. חשב האל כיצד יפעל ולבסוף טיכס עצה, הוא קילל אותה כי
יקפאו הכל בראותה. עת התלוננה מיכל על חומרת עונשה (וחלילה לא
על מר גורלה), הסביר לה במתק שפתיים כי כך לא תראה עוד אנשים
עולזים, מכרכרים ומפזזים ויוטב לה בנפשה. עוד הוסיף הוא ופירט
כי העונש כמובן יפוג עת תקבל קצת שכל ותכרע ברך מתנצלת לפני
בעלה, מבטיחה לו כי תלמד את מקומה בעולם כאשה כנועה - אין ספק,
עונש חינוכי בחר הוא עבורה. אבל מיכל, אמזונה בדמה, לא נשארה
שקטה כפי שציפה אלא קמה נסערה ובמקום להתחנן למחילה רק  נקמה
ביקשה. מייד עם היוודע לה דבר השפעתה של אותה הקללה הלכה לפגוש
בגבר אשר פעם אהבה ולבה מלא זעם קר ונקמה. הישירה מבטה החום
בעיניו היפות, הקפיאה את פניו בקללה אשר דרש ובעודו קפוא
החדירה סכינה דרך כלוב צלעותיו. ביציאתה חשבה בעונג על-כך שלא
יפשיר הוא עם עוזבה וגופתו על מבעה המבולבל לנצח תישאר עתה
קפואה.
מאז עזבה עם סוסתה את העיר בהותירה הכל מאחוריה ויצאה אל ארצות
השממה. במהרה נפוץ סיפורה של מיכל האמזונה והיא הפכה לאגדה.
הכל מכירים את אותה סופת רוח זהובה הסוערת במרחבי ארץ השממה,
מקפיאה בקללתה. רכובה היא תמיד על סוסתה השחורה והתמירה ערומה
כביום היוולדה מלבד אותו עדי שחור הענוד על ידה הצחורה ואשר
קושר אותה כל פעם
אל אהובה,
אל חרונה,
אל קלונה.
לנצח משקיע אותה בהרהורים,
לנצח מפריד אותה מן החיים.