אז נפלתי לתוך בור - בור שאין לו סוף. "אין לי תקווה", "אין
מצב שאני אצא מכאן" - אלו הן המחשבות שעברו לי בראש בזמן שאני
נופלת ונופלת. הרגשתי את הצינה של התחתית, "אולי הבור מלא
במים?" חשבתי. או "אם יש לי מזל הוא יהיה מלא תנינים ואני לא
ארגיש כלום". זהו, זה הסוף.
התרסקתי על הרצפה של הבור. "מה קורה כאן? אני עדיין חיה?"
שאלתי את עצמי. מצאתי את עצמי כלואה בתוך מנהרה גדולה בערך
בגודל של חדר - חשוכה כמצרים. "טוב, אז לאן אני אלך עכשיו?"
תהיתי.
הבוקר הגיע. כן, אלו הם אותם הימים שפשוט קמים ויודעים שיהיה
יום גרוע - כן, אני מרגישה שהיום, זה יהיה יום בדיוק כזה. בכוח
הרמתי את עצמי מהמיטה, כאב ראש עצום ליווה אותי, התחלתי לדדות
לעבר המקלחת, עדיין חצי ישנה, לא מוכנה להתחיל את היום, שכבר
החלטתי שהוא יהיה לא משהו. נכנסת למקלחת הקרה, מסתכלת במראה
ורואה פצע ענק בראש, השאלה הגדולה עולה לפניי - "מה לעזאזל..."