האויר היה עמוס במכוניות, רעשים של צופרים ואופנועים.
"אין לי כח לזוז" אמרת, ונעצרת.
"כן, חם, מאוד חם. אני יודע. אבל חייבים להמשיך", אני אומר
לך.
את מחמיצה פנים ומתחילה שוב לגרור את הרגליים זו אחר זו.
הייתי מרים אותך על ידיי, באמת, אבל אני יודע שתתנגדי, ובכלל
עם המצב הנוכחי בינינו עדיף לא להיכנס למצבים דו משמעיים.
כעבור חמש דקות הגענו לדלת של בניין 7 ברחוב אלמגור.
צלצלנו בפעמון. הורייך פתחו את הדלת. חיבקנו אותם חיבוק מנחם,
מכל הלב, אבל לא נראה לי שזה שינה משהו. הם המשיכו לבכות.
התיישבנו על הספה בסלון וקודם כל שתינו שתי כוסות מים קרים.
הורייך הביאו את אלבום התמונות והתחלנו לעבור עליו.
דף דף, זכרון זכרון, דמעה דמעה.
אכלנו קצת מהכיבוד הקל ושוב התחלנו להסתכל בתמונות. כי חוץ מהן
לא נשאר ממנו דבר. חוץ מהן וחוץ מהזכרון הכואב בלב הורייך.
כן, גם לך זה כאב, אך לא באותה מידה. כבר מזמן התחלת להתרחק
ממנו; ביקרת, טיילת ושיחקת איתו הרבה פחות. ואני? אני בכלל
בקושי הכרתי אותו.
כן, לא קל לאבד כלב. בייחוד אם הוא היה כל כך יפה.