מפתחות האוטו נפלו לרגליו. כשהתכופף גבו כאב בחדות משתקת.
לחרדתו גילה שקשה וכואבת מאוד הדרך למעלה. לרגע התחרט על הכל,
הפגישה שהתעקש לקיים, אירועי הלילה, הבכי שלה, אדישותו
ונסיונותיו המאולצים להרגיעה. אלוהים, הוא חשב, כמה אבוד וחסר
כיוון כל זה, תפל ועקר, מראשיתו לריק נועד, להיות מאכל וטרף
למקרה הגורל. למרות שהכאב כבר דעך הוא כופף את ברכיו ונשאר כך,
כורע, מתמסר לעייפות ולאור הדמדומים שהשתרר. קול ילדה מתוק
נשמע בוקע מחדר המדרגות, מנגן: "מי שטופרלשמח כפיכה, מי
שטופרלשמח כפיכה. מי שטופרלשמח, מי שטופרלשמח, מי שטופרלשמח
כפיכה"