גדלתי ליד שדה העץ הבודד.
בשדה היתה שורת-קונגה של ברושים זקופים ובמרחק-מה מהם,
חשוף ליסודות על גבי תלולית עפר קטנה,
עץ נמוך, דהוי ורחב-עלים מסוג שמעולם לא זיהיתי.
ילדי השכונה היו מטפסים עליו,
חורטים שמותיהם על קליפתו,
מרססים גסויות על חומת האבן הנמוכה שהקיפתו,
ואני - אני הייתי חולם עליו.
פעם היה ביתה של נימפת-היער האחרונה,
פעם היה הכלא החי של רוחות תושבי הכפר שנרצחו במלחמת העצמאות,
פעם היה חונק בשורשיו את החיים מהברושים,
ופעם - היה יושב, מוקף בחומה, וחולם על הילד הבודד.