עכשיו סתיו, שלכת. רוח ועלים זהובים צהבהבים מתאספים להם בצד
הכביש, כאילו באים לארח לי חברה. כבר חצי שעה אני מחכה כאן,
מחכה לך. אמרת שתבוא, תאסוף אותי, ונלך לראות את הסרט. ואני
עדיין מחכה. בטוח שיש לך סיבה מאוד מוצדקת. לפלאפון אתה לא
עונה לי, אני מקווה שזה לא משהו רציני. רק אל תבריז לי. אני לא
מוכנה לחכות כאן כמו איזה מושפלת. ויותר גרוע, אני לא מוכנה
שישברו לי שוב פעם את הלב. הלב שלי נשבר כבר פעם אחת, ואני
עדיין מנסה לחבר מחדש את השברים, לאחות את הקרעים. והמלאכה עוד
רבה. חשבתי שתוכל לעזור לי, ואולי טעיתי, כמו שטעיתי אז. הייתי
אז יותר צעירה ותמימה, הרבה פחות מנוסה. האמנתי לבולשיט שרואים
בסרטים על אהבה, וכמו עיוורת נתתי את כל כולי. לא היססתי לרגע,
לא עצרתי לחשוב שאולי עדיף לי בלעדיו.
לכל החברות שלי היה כבר חבר רציני ראשון, לחלקן אפילו שני או
שלישי. רק אני בקושי יכולתי להוציא מילה כשהיו בנים בסביבה. עד
שהוא הגיע. ונפתחתי אליו, והוא היה הנשמה התאומה שלי. אומרים
שיודעים את זה ממבט ראשון, גם אני ידעתי מהרגע שהעין שלי והעין
שלו נפגשו, כשהבחנו אחד בשני. אני עדיין זוכרת את הרגע הזה
כאילו הכל קרה בהילוך איטי, כמו איזו סצינה מאיזה סרט. באותה
שנייה האש שבלב שלי ניצתה, וכמו תמיד, הביטחון שלי צנח ואמרתי
לעצמי "חבל על הזמן, אין לך סיכוי, פשוט תשכחי מזה". אבל
טעיתי, כי גם הוא הבחין בי. איזה כיף היה לדעת שגם אני מסוגלת
להיות ולדבר עם בן. גם אני נורמאלית, חשבתי, כמו כולן. ושיחות
הנפש שהיו לנו. לא חשוב כמה שעות רצופות דיברנו, תמיד הרגשתי
שיש לי עוד כל כך הרבה לספר לו, ושתמיד רציתי ממנו עוד. אבל זה
נגמר, ועכשיו אני מחכה, והסרט עוד מעט יתחיל, ואני מאוד לא
מרוצה מהמחשבה שיכול להיות שאתה מבריז לי. כי מבחינתי שום
תירוץ כבר לא יתקבל, כי הזמן שלי יקר, ולך אין את הזכות לגזול
אותו ממני. ואתה לא תשפיל אותי, לא שוב. אני זוכרת איך בזבזתי
את הזמן שלי, את החיים שלי איתו, איזו השפלה. איזו השפלה עם
הסטירה הראשונה שחטפתי ממנו, ואיך שזה היה הכי לא צפוי בעולם.
אולי הייתה צריכה לחשוד כבר כשהוא התחיל לשאול אינסוף שאלות
חטטניות וכשהוא התעקש לדעת תמיד איפה אני ועם מי. וכשהייתי
יוצאת החוצה, היה עוקב אחריי דרך החלון עד שכבר לא יכול היה
לראות אותי. וכשחזרתי באיחור הוא היה כל כך היסטרי, ותמיד יצא
מנקודת הנחה שאני משקרת לו. אבל זה מתוך אהבה, אמרתי לעצמי,
מרוב אהבה עצומה. הוא הרי עדין כל כך, איך הוא לא הבין שזה
כואב, שהלב מתפוצץ. אולי לשנייה הבזיקה לראשי המחשבה באמת לקום
ולעזוב. אבל כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה שנים חיכיתי לאהבה
הזאת. אני אצליח לשנות אותו, חשבתי, ידעתי שאצליח. היינו
קשורים בנפש, ואני יכולה לדבר אליו, לתוכו, לנשמתו. הוא חייב
להקשיב לי, כי הוא אוהב אותי. אז אני אסבול עוד סטירה או
שתיים, ונעבור את זה. אני אשכנע אותו, ונתגבר ביחד. לכולם יש
בעיות, ובעיות נועדו כדי להתגבר עליהן, שיננתי לעצמי.
אבל מה שהכי כאב לי זו הבושה. וגם אתה גורם לי להתבייש עכשיו,
כשאני מחכה לך כאן, באמצע הרחוב, ואף אחד לא מגיע. המאבטח
בחנות כאן ליד בטח כבר מרחם עלי, הוא רואה איך אני מחכה
ומבריזים לי. יש כאן אשה זקנה ישובה על ספסל, מסתכלת עלי במבט
שאומר "לא נורא, חמודה, אולי בפעם אחרת". אבל הבושה ההיא הייתה
אחרת. אז התביישתי גם מעצמי. אני, שתמיד הייתי חזקה כל כך וכנה
כל כך עם עצמי, שיקרתי לכולם, בניתי את החיים שלי על שקר אחד
גדול. וזה עבד, כי גם אני האמנתי בשקר שלי. האמנתי שהכל יסתדר
ונהיה מאושרים. ועם כל מכה נוספת שחטפתי, רק האשמתי יותר ויותר
את עצמי שלא עשיתי מספיק. אבל כמה כבר יכולתי לעשות, כשרק אתה
ואני יודעים על הסוד שלנו, ואני כל היום עסוקה בלטשטש את
החבטות ולחכות לחבטה הבאה, ולפחד ממנה. לא השארת לי מספיק זמן.
כל הזמן שלי התבזבז על להסתיר את האמת ולפחד.
ולך, אתה שמאחר לי עכשיו, אני לא מוכנה לחכות עוד הרבה, רק עוד
קצת. כבר מחשיך ונהיה יותר קר, והסרט כבר התחיל, זה בטוח. אבל
אני מחכה שתבוא ושתהיה לך הזדמנות להסביר את עצמך, לתת לי הסבר
הגיוני, ואני אוכל לסלוח לך. כי לאנשים מגיעה יותר מהזדמנות
אחת. ולהוא נתתי עשרות הזדמנויות, ועל כל הזדמנות זכיתי בעוד
סימן כחול שעיטר אותי. ובזכותו הכרתי חברה חדשה - "חנק". אני
וחנק כמעט לא נפרדנו. היא לא הייתה חנק פיזי, אלא חנק של כדור
הבכי התמידי שעמד לי בגרון. ההשפלה והבושה ישבו להן בשקט בשקט
בקצה הגרון והחניקו אותי. כל דבר קטן הקפיץ אותן והדמעות זרמו
להן, ואני וחנק לא נפרדנו לרגע. גם כשהוא לא היה לצידי. גם
עכשיו חנק מבקרת אותי, כי אתה לא מגיע וזה כואב, והעיניים
צורבות, אבל לא, אני לא בוכה, עדיין לא.
גם אתמול ביקרה אותי חנק כשהתקשרתי אליו. אמרתי לו שזהו, זה
נגמר לתמיד, אני לא מוכנה להיות שק החבטות שלו יותר, כי אם אני
אהיה איתו, אני פשוט אמות. הוא פשוט יהרוג אותי. אבל הוא הבטיח
שהוא השתנה ושהוא ישתנה יותר. הוא לא הבין איך אפשר לזרוק כזאת
אהבה מושלמת, אהבה של פעם בחיים, שנולדים בשביל לחוות אותה
והיא חזקה יותר מהתנגשות בין שני כוכבי לכת. הוא נשבע שהוא
השתנה, שהוא היה מישהו אחר, ועכשיו זה הוא חדש. והחדש הזה
יפגוש אותי היום לסרט. ומהיום זה אחרת. הכל יהיה נורמאלי. ואני
מאמינה לו, כי אתמול הוא אפילו לא איים, לא על החיים שלי ולא
על החיים שלו. אולי הוא באמת השתנה, והוא באמת מנסה. ואני נתתי
לו עוד הזדמנות, ואני מחכה לו עכשיו, כאן בחושך ובקור, והוא לא
בא. עכשיו אני רואה שהוא באמת השתנה. הוא באמת אוהב אותי, אני
חשובה לו. אם הוא היה בא, כלום לא היה משתנה. אולי רק שהפעם
הייתי מתה, או בפעם הבאה. הוא לא רוצה להרוג אותי.
אבל אני קופאת מקור, לא זזה. אולי רציתי שהוא יבוא, אולי יש לי
משאלת מוות. אולי אני פשוט כבר לא זוכרת איך נראים חיים
נורמאליים בלי פחד ובלי בושה. אבל לפחות יהיו לי חיי. הסרט עוד
מעט נגמר או שהוא בעצם נגמר לפני כמה דקות, אבל אחר כך אמור
להתחיל עוד סרט. אולי גם אני יכולה להתחיל מחדש. אבל אני אחכה
לו רק עוד קצת. אולי הוא בכל זאת יגיע בקרוב.