|
לבד באמצע ישימון רגליי אט אט שוקעות לטמיון
בלי טיפה של נוזלים לגופי בלי טיפה של עזרה לפעימות לבי
שמיים אפורים עננים עכורים בתנועות זוחלות את הכל מכסים
דמעות מלאכים ממטירות עליי מבכות את בואי
ללא יד מושטת ללא נפש חולמת רק גוף בובה מרופטת
צועדת יחפה על שברי הקוצים נופלת עייפה על פתיתי דם נוזלים
מנסה למצוא את קצה הבור את יד המשיח שלי יעזור
אך רק ציפורני שטן שלופות רחוק רחוק למעלה מחכות
ישימון נשמתי הריקה שלא מצאה את עצמה
סתם עוד ילדה עצובה עוד פלא המערכת הרקובה
יש בי חור שותת טיפות חמצן אחרונות
חייבת למצוא אותך לדעת מי את שגרמת לי לשמחה
מה הסם שלי הזרקת שנתן חיים להזיה. |
|
|
פעם אחת, בממלכת
הסלוגנין, לפני
שנים רבות, חי
לו סלוגן אחד
מאושר. הוא היה
מאושר, כיוון
שהיה לו הכל: כל
מה שסלוגן צריך
בחיים. וכיוון
שסלוגנין אינן
צריכין דבר, היה
סלוגננו מאושר.
זה
אוטוביוגרפיה,
דרך אגב.
(ללא כינוי) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.