נכנסתי לאולם התערוכות הגדול. האולם היה מלא כל טוב, כורסאות
פאר, תכשיטים, אביזרים לבית, מכשירי כושר, טלוויזיות ומכשירי
חשמל שונים.
הוא אמר לי שאני צריך לשמור על התערוכה למשך הלילה מבלי לדעת
את שמי אפילו. התערוכה הזאת הייתה דומה לשוק, שוק שנמצא בתוך
אולם ארועים.
למעלה היה שלט גדול אשר היה מודבק על עמוד עגול, מאותם עמודים
שהיו פזורים בכל האולם ואף פעם לא שמתי לב אליהם למרות שהייתי
במקום הזה יותר פעמים משהייתי בבית הספר. על השלט היה רשום
באותיות מעוגלות על רקע של טבח שכנראה היה איזה חבר של המפיק
של השלט שהתחפש לטבח בתחפושת זולה. היה מוזר לי לחשוב שבאמת
היו מביאים טבח אמיתי, שלפני הצילום היה עסוק בלהכין כל מיני
מאכלים מטונפים שאנשים עם חליפות תפורות לפני המידה היו זוללים
כמו חזירים בלי מחר: "ברוכים הבאים ליריד קרנות השוטרים, קונים
חוסכים ונהנים".
לרגע הפסקתי לכתוב והסתכלתי לעומק האולם, על כל עמוד שני היה
תלוי אותו שלט ועליו מודבק אותו טבח אומלל.
בחלק המואר של האולם עמדו הטלוויזיות ומכשירי החשמל. היה לי
ברור מיד למה חלק זה הוא שהכיל את קופסאות הבידור האלה - אם
אני או אחד מהעובדים הנאמנים היה רוצה לגעת באחד המכשירים,
מייד היו עולים עלינו עם מצלמות המעקב המיושנות האלה. במקומות
אחרים היה חושך מוחלט ולאף אחד לא היה אכפת, כאילו שלא יכולתי
להסליק איזו כורסת פאר עשויה עור לבן מבריק עם משענת מתכווננת
לרגליים שנרדמים בה כל כך מהר שאי אפשר אפילו לזכור את ההרגשה
של הישיבה בה.