ויסוצסקי היה שמנמן, בגלל זה הוא הודיע לנו שהוא והחברה שלו
מאחרים, בגללה. אנחנו עומדים בתור, בפתח הפאב האירי ונחסמים
על-ידי המארחת החייכנית שלא מוכנה בשום פנים ואופן לתת אפילו
רמיזה מעורפלת ובלתי מתחייבת בקשר להתפנות שולחן באופק הערב.
הבל האלכוהול החמים והמזמין, רובץ כמו כלב בפתחו של הפאב.
אנחנו מסתפקים בריח בדיוק שתי שניות ומחליטים לשלוח מישהו לבר
כדי שיקנה סבב משקאות לכולם עד שיתפנה לנו שולחן.
כעבור רגע ושני רבעים אנחנו עומדים, בכניסה לפאב, עם כוסות
גינס ביד, ממש מרוצים מההברקה הזו, משיקים לחיים והחברה החדשה
של אהוד מסתכלת עלינו כאילו היא רואה חבורת חוצנים המכבים
מדורת פלאזמה בכיבוי צופים.
היו גם אורי ומיכל, נועה, מוטי וחברה שלו ואהוד עצמו כמובן אבל
הם לא הגיבורים האמיתיים של הסיפור אלא אני - גם בגלל שהיה לי
יומולדת וגם בגלל מה שאני הולך לספר לכם.
אנחנו בקושי שותים בעמידה איזה בירה שתיים והנה המארחת קוראת
לנו ואומרת 'אתם הבאים בתור, עניין של דקה או שתיים'. טוב ברור
שזה לקח איזה עשר דקות, אבל בסוף הסתדרנו על הכורסאות המפוארות
במפלס העליון, מקום מפנק ונוח. אומנם זה היה שולחן לחמישה
אנשים אבל הצטופפנו לתוכו כולנו, שמונה חברים ולא בקושי רב,
אפילו שויסוצקי השמן כבר הגיע עם החברה הרזה שלו.
אנחנו מזמינים משקאות לכולם והשמחה רבה. אפשר לדעת שהשמחה היא
רבה כי קיבלנו כל מיני מבטים מהאנשים שמסביב. אבל לנו זה לא
איכפת, אנחנו מדברים בלהט על כל מיני דברים שטויות שאנשים
שמחים מדברים עליהם כמו על הכסף הנוסף שהפאב היה יכול להכניס
אילו היו מוסיפים לסבב של המלצריות את האנשים שעומדים בחוץ
בתור הכניסה לפאב. אורי מתרומם מהמושב סופר אנשים בפאב, פולט
חישובים ומגיש לנו דו"ח הכנסות רציני. והנה מוטי כבר מתחיל
לספר את הסיפורים שלו, הפעם מהמילואים. "...ואז אני פותח ת'ברז
של המקלחת... ופתאום שומעים איזה קרקוש של מתכת, כמו רכבת,
הצינור מתפוצץ וכל המים מתחילים לצאת מכל הכיוונים עליי. 'שיט'
אני אומר לעצמי. כולי עם סבון בעיניים, לא רואה ממטר. אני מנסה
לגשש עם הידיים אחרי הברז, כדי לסגור אותו, והוא רותח שאי-אפשר
לגעת בו בכלל". הבן-אדם ממצמץ אלינו בעין אחת ומשחק אותה מחפש
את הברז על החברה שלו, היא בטח שמעה את הסיפור הזה איזה מאה
פעם אבל משתפת פעולה. "בינתיים המקלחת מתמלאת במים ולא רואים
כלום בגלל כל האדים האלה, אני מנסה לצאת מהמקלחת בעיניים
עצומות עם הכפכפים מהודו שלי, פותח את הדלת, נתקע במדרגה שלה,
עף קדימה, ומתרסק ערום על החול ממש מול שרותי הבנות, כן, כן,
שימו לב, ממצמץ כמו דג שמשתזף בשוק. אתם מכירים אותי... באמת
שעד כה זה הגיוני... ויכול היה להיות בסדר, אבל מחוץ לשירותים
עמדה מחלקה שלמה, מסודרת בשלשות אחידות של טירוניות
מהניילון...". כולם מתגלגלים מצחוק ומוטי עושה עצמו נעלב,
"...מזל שהמכי"ת שלהם נכנסה פנימה והביאה לי מגבת...".
מלצריות באות וחוזרות עם מגשים, בוטנים, כוסות. אנחנו בצחוקים
וסיפורים ובכורסא ממש מולנו, בצד השני של הפאב, יפהפייה
ברונטית עם סרט אדום בשער. אהוד מבחין בי לוטש בה מבט ארוך "נו
תיגש אליה" ונועץ בי מרפק בראות. "נראה לך... יש בינינו אגמים
ונהרות... אפילו האלכוהול לא יגשר".
"יאללה. כולה לעבור לצד השני של הפאב... קח ת'משקה שלך איתך
ותשאל אותה: מה בחורה יפה כמוה עושה בצד הכול-כך שני של
הפאב?". נועה מהצד השני שלי מתערבת גם כן - "הנה היא גם מסתכלת
לפה, נו זה היומולדת שלך, דברים טובים קורים ביומולדת!". אהוד
מרים את הכוס לכיוונה ועושה לחיים שהיה יכול להיכנס בקלות
לשיאי גינס במרחק. אני נותן לו קטנה על העורף, "אררר, שתוק!
תראה מה עשית. עכשיו היא מתלחששת עם חברה שלה עלינו". כל אחד
שיש לו חברה היום נהיה פתאום משרד שידוכין נייד. אני לוקח
לגימה גדולה ונשען לאחור על הכורסא.
הכורסא רחבה, חמימה ומחבקת וכמעט אפשר לחשוב שאפשר להסתפק בה,
אבל פתאום כרית המשענת שלה נופלת פנימה ברעש עמום של עץ עבה.
אני מסתובב וראה חור שנפער בדיוק במקום בו הייתה משענת הגב
לפני שנייה. אני מאמץ את עיניי כדי לראות פנימה לתוך החלל
שבכורסא ופשוט לא רואה כלום בגלל העדר תאורה. הידיים שלי
מגששות למטה ומחפשות את הכרית שנפלה פנימה ולפני שאני מוצא את
הכרית אני מרגיש מעין משב רוח רענן של שדה ירוק ואלכוהול שתוסס
במרחק. אני מתקין מחדש את משענת הכורסא, שמתיישבת בדיוק
במקומה.
מוטי כבר חוזר אחורה בזמן ומשחזר סיפורים שכולנו היינו ילדים,
הקרבות על עץ-התותים, המרדפים אחרי רכבת הבוקר הראשונה והתקרית
עם הילדים על הרפסודה בכנרת. החברה שלו כבר מיומנת במופע יחיד
המשעשע הזה ועוזרת לו להציג את המאורעות שכבר שמענו איזה מאה
אלף פעם. אנחנו צוחקים ומסמיקים, כולם שמחים להיות ביחד שוב.
הברונטית שלי בחצי היבשת האחרת של הפאב, חזרה כבר לקשקש עם
חברותיה ואני מפיל בטעות שוב את כרית המשענת של הכורסא. הפעם
הידיים שלי מגששות באפלה ולא מוצאות אותה. אני נשען פנימה
ומוסיף ומחפש אחריה וכלום, אין כרית. מוזר, אני ממש נמתח פנימה
לתוך החלל השחור מגשש בתוכו ומזהה להפתעתי שהחלל גדול משחשבתי.
הוא מתעקל קצת למעלה ואין כל זכר לכרית הארורה. עם חצי גוף
בתוך הכורסא אני כבר ממש מריח שדה ירוק לפני. אני מאמץ את
העיניים ומנסה לראות מה יש מעבר לחושך, בתוך החלל של הכורסא
אבל לא רואה כלום. אני מסתכל אחורה לרגע, לעבר הפאב ורואה את
כל החברה שלי שותים ונהנים ובכלל לא שמים לב שנכנסתי לרגע,
כמעט בכל הגוף אל תוך הכורסא המוזרה הזו. נו טוב, הם יסדרו
לכמה דקות בלעדיי, אני חייב לברר איפה הכרית ומה זה הריח הזה.
אני משתחל כולי פנימה וזוחל בתוך מעין תעלה צרה וחשוכה. התעלה
מתעקלת ימינה ושמאלה ושוב ימינה ואז למטה ולמעלה ולכל הכיוונים
ואני ממשיך לשפשף את הברכיים בתוכה. מאחורי אני כבר לא רואה את
הפאב ולא שומע את המוזיקה השמחה, הכול באפלה. רק הריח של השדה
הרענן מתחזק ומלווה אותו גם ריח עדין של שיכר מותסס.
אני לא זוכר בדיוק כמה זמן זחלתי בפנים אבל התחושה הייתה טובה
ומרגשת. העיניים שלי לא ראו כלום והידיים שלי גיששו כל הזמן
כדי לפתור את פרשת הכרית הנעלמת. אחרי שהתרגלתי לחשכה מוחלטת,
חשתי בהלמות הלב שלי. תהיתי איפה אני נמצא או לפחות כמה עמוק
אני מתחת לאדמה. ואז זיהיתי שאיפשהו במרחק אני מתחיל לראות
צללים ואורות. ככל שהתקדמתי פנימה מנקודה זו העיניים שלי
התרגלו אל האור ואז הבחנתי סוף, סוף בפתח המואר יחסית של
המחילה. הפתח היה מוסתר מבחוץ ע"י סבכים וצמחים ואני הסטתי
אותם, יצאתי החוצה והבחנתי שאני עומד באמצע שדה שעורה, בלב עמק
ירוק ויפהפייה מוקף בגבעות ירוקות אשר משופעות בעדרים של בקר.
התחלתי לנסות ולהיזכר כמה שתיתי הערב. אצלי בבית הרמתי כוסית
וויסקי עם המשפחה, אחד. אחר-כך הייתה בירה אחת בעמידה מחוץ
לפאב, שתיים, עוד בירה איך שהתיישבנו וצ'ייסר ג'ימסון אחד זריז
עם כולם, שלוש וארבע, והבירה שעכשיו על השולחן בפאב, בקושי
ארבע וחצי. לא יותר מידי בירות למעשה, אולי אכלתי יותר מידי
עוגות עם סוכר היום? הסתובבתי לעבר המחילה וניסיתי להקשיב האם
שומעים את המוזיקה מהפאב או אולי משהו מחפש אותי פה... לא,
כלום, שקט וחשוך. היה לי קשה להאמין שהגעתי למקום הזה, תלשתי
גבעול שעורה ומצצתי אותו כסיגריה בפי, מסתכל לכל עבר בהשתאות
רבה. הייתה זו תחילתה של שקיעה, השמיים סגולים, מצד שמאל זרם
לו פלג שקוף שנכנס מתחת לבית עץ גדול. שני סוסונים ופר היו
מופרדים בתוך גדרות בסביבת הבית. חורש מחטני טיפס על הגבעות,
ועשן עדין נתלה כענן מעל ארובת הבית. התחלתי ללכת לכיוון
בית-העץ בשביל הגישה המאולתר שהיה שם, חשבתי לעצמי, שאין ספק
בכלל שאני נמצא בחבל הארץ הפסטורלי ביותר שהייתי בו הערב. מתוך
הבית רץ החוצה ילד קטן ומיד אחריו נעמדה בדלת אישה גדולת
מימדים עם חצאית רחבה וסינר. "תחזור הנה תכף ומיד..." היא צעקה
עליו במבטא אירי קשה במיוחד עד שבקושי קישרתי אותו לשפה
האנגלית. הילד קיפצץ בין ערמת הגרוטאות שלף גלגל ונעלם במורד
הדרך. האישה צעקה משהו לתוך הבית, הניחה את ידיה על מותניה ואז
הבחינה בי מתקרב אליה. "שלום לך, אתם מקדימים החודש ... לא?
אני אקרא מיד לבעלי" אני לא ידעתי איך בדיוק להגיב לזה אבל
החלטתי שהכי טוב לבן-אדם שכרגע יצא ממחילה שהתחילה בארץ אחרת
זה להמתין ליד הדלת ולמצוץ באדישות גבעול שעורה.
ויליאם ברינסלי טורן הינו אירי משופם, רחב כמו פיאט, חזק כמו
אלון שחיבתו להתססת אלכוהול גובלת בתשוקה דתית. בהתחלה לא
יכולתי שלא להסתכל על החצאית המשובצת שלו ושני הגזעים העבים
שנכנסו לנעליו ממנה, אבל הוא מצידו התקרב אליי במהירות, לחץ את
ידי בעוצמה כפי שרק כפריים עושים ואמר: "אז מה, אתה בחור חדש
אצלם? איי? אני ויליאם אתה יכול לקרוא לי ויליאם. הא, הא,
הא!". עוד לפני שאמרתי משהו הוא דחף אותי כמו הייתי חבית ריקה,
לעבר השולחן שבחוץ, הושיב אותי וצעק בהתלהבות לאשתו להביא את
המשקה החדש בבקשה.
הוא התחיל לספר שהוא והבן הגדול שלו הצליחו לזקק באופן חדש
איזה סוג של ליקר אוכמניות וקליפות, בתערובת חליטת עלים ושאני
חייב לנסות אותו. ניסיתי להסביר לו שכבר שתיתי הערב יותר מידי
אבל הוא הסתכל על השעון ואמר ש'פה' זה עוד לא ערב ולכן זה לא
נחשב. אשתו מזגה בנדיבות לשלושתנו ו-צ'ירס. משקה באמת מצוין,
אבל עכשיו הראש באמת התחיל להסתובב לי קצת, והתחלתי לברבר.
סיפרתי לו על כמה אני אוהב את הפאב ועל המשקאות המיוחדים שיש
שם וסוף סוף אני מבין איך זה שהכול טרי וטעים כל-כך. הוא חשב
שבגלל זה התחלתי לעבוד בפאב ועכשיו אני אצלו, בה לקחת סחורה.
סיפרתי לו גם שהיום יש לי בכלל יומולדת וכל החברה שלי מחכים לי
בפאב, אפילו סיפרתי לו את הסיפור החדש של מוטי מהמילואים. והוא
חבט בשולחן וצחק רעם מתגלגל לתוך העמק. "אין ממה להתבייש,
כולנו בני-אדם" הוא אמר. באמת בחור נחמד ולבבי הויליאם הזה,
בכל אופן הוא אמר לי שהמשלוח של החודש עוד לא מוכן כי הקדמתי
ביותר משבוע. חסר להם עוד 2 חביות של בירה וגם כמה בקבוקים של
ליקרים אבל הוא ישתדל להזדרז יותר ושאני אמסור לבעלים שתוך 5-6
ימים מקסימום הוא יהיה מוכן להעביר אלינו את המשלוח.
אשתו נזכרה במשהו, נכנסה לבית ויצאה עם הכרית, היא סיפרה לי
שהבן הקטן שלהם מדי פעם מסתקרן ונכנס למחילות, הפעם הוא החליט
לגנוב לי את הכרית. אני ממש הודיתי לשניהם על האירוח והבטחתי
לויליאם לבקר שוב גם לערב שתייה רציני יותר, כי הוא סירב להבין
שכבר שתיתי, וגם לביקור בתוך המבשלה. בגלל ששכחתי, שוב לחצתי
לו את היד שכבר ממש התפרקה, הוא צחק בקול גדול וגם הביא לי
בקבוק שלם של הליקר החדש שלו לטעימות נוספות.
נופפנו לשלום והלכתי לעבר המחילה נושם את האוויר הממוזג של
צפון אירלנד. נכנסתי פנימה למחילה המום מכול הסיפור הזה.
בכיוון הזה נראה היה שהמחילה קצרה יותר, זחלתי מספר דקות ולפתע
הראש שלי נחבט במשהו מוצק. שמעתי מוזיקה אירית ודפיקות ידיים
על שולחן והבנתי שאני ממש קרוב כבר לפאב. דפקתי על המחסום
שלפניי וניסית בכוח להזיז אותו ופתאום משהי הציצה מעבר לכרית
הכורסא שלה. הברונטית מהצד השני של העולם חייכה אליי ונתנה לי
יד כדי שאצא החוצה. "היי..." גמגמתי אליה. "היא הסתכלה פנימה
אל תוך הכורסא בעיניים הגדולות וההמומות שלה ושאלה: "איך הגעת
לשם?", אני הסתכלתי פנימה גם-כן, נדהם לא פחות ואמרתי "לא
יודע, איבדתי משהו בפנים..."
סגרנו את הכרית מעל הכורסא שלה והתיישבתי לידה. נראה היה
שהחברה שלה הלכה לשירותים כך שהינו רק שנינו.
אמרתי: "תגידי מה בחורה יפה כמוך עשתה בצד הכול-כך שני של הפאב
עד עכשיו?" היא לא שמעה ואמרה "מה?", ואני אמרתי: "לא משנה.
אני ירון". - "קארין" היא אמרה, ולקחה בידה את גבעול השעורה
שבידי.
