אומרים עלי שאני עושה פרצופים. חד משמעי-דו משמעי. שיש לי
מימיקה משולחת רסן. שקשה לפספס, מה שאני מרגישה גם כשאני לא
מרגישה, מעוצמת הויברציות של שרירי הפנים. בחור אחד אפילו אמר
לי שאני נוהגת לנקד כל משפט בסופו. בלי פסיקים כמובן, בעיקר עם
הגבות והעיניים.
אני לא יכולה לשלוט בזה, בחיי. זו לא אשמתי. את הסטאז' בהבעה
עשיתי אצל הגבר המיתולוגי שלי. הפרצופן. זה לא התחיל ישר
כשהכרנו. כמובן שבהתחלה הוא עשה רק כמה פרצופים חמודים ונבוכים
כאלה, כמו שכל בחורה מחבבת. אבל בשביל שזה יקרה ב'הארד קור'
סטייל, צריך הקשר להפוך עמוק יותר ומתקתק. ברגע שהסכרין מתחיל
לדגדג את האף זה קורה.
העווית הראשון.מין רפלקס בלתי נשלט. לרוב מרחיב את העיניים
ומקשית את הגבות. בפעם הבאה שזה קורה יוצא גם צליל. לגבר
המיתולוגי שלי התחלף הקול בגיל שלוש עשרה ובגיל עשרים. מגרון
הזיפים שלו התפתל קול מתכרבל, מעט גבוה ומאנפף. זה היה כל כך
חמוד בהתחלה, כשחדל להיות גבר ישראלי טיפוסי והפך לגירסה
מתנצלת של יו גרנט. התרשמתי עמוקות מהרוך הילדותי והתחלתי
לחקות אותו. הוא פער עיניים ושרבב שפתיים ואני אחריו. הוא חרץ
לשון ויבב "מותקל'ה" ואני אחריו. הוא התחבא מאחורי כרית ושלף
פרצוף צוחק לצלילי 'פיקאבו' ואני שוב אחריו. הפרצופים החמודים
שלו היו בכל מקום. יחד פיסלנו בהם ביד אמן, שלא הייתה מביכה את
מרסל מרסו.
אך לא פעם תהיתי מה קורה כשהוא מדבר עם החברים שלו. האם גם להם
הוא עושה עוויות מתקתקות ומפלבל בעיניו? האם גם איתם הוא מתרשם
מפרצוף חמוד שמישהו עושה ומבקש שיעשו אותו שוב?
המחשבות התחילו לחלחל והם צפו בכל פעם שנפגשו המבטים. המפגשים
הפכו לסשנים מאורגנים של פרצופים, שהשתכללו עם הזמן. ארבע שנים
ישבנו בחדר ועשינו פרצופים חמודים אחד לשני. היו רגעים שביקשתי
יפה, היו רגעים שהתחננתי שיפסיק. אפילו עשיתי פרצופים. דבר לא
עזר, הליצן כבר היה בתוכו וסירב להוריד את האף האדום. ההרגלים
החמודים והילדותיים היו חרושים עמוק בקמטי הפנים.
בסופו של דבר הפתרון היה פשוט. הושבתי אותו לפני. הוא עשה
פרצוף חמוד ושאל בקול גבוה ומתקתק מה קורה. עשיתי את הפרצוף
הכי חמוד שלי בחזרה ואמרתי - "מותקל'ה, אני רוצה נגור ביחד."
זהו.
הליצן כבה. מרסל מרסו ברח מהבמה. ה'יו גרנט' שבו עוד המשיך
לפלבל בעיניים, אבל מהר מאוד גווע ונעלם. וכך גם הוא. הגבר
המיתולוגי שלי.
ואני? אני נשארתי עם הפרצופים.