[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"זהו."
"היום, היום אני עושה את זה.."
חשב גד לעצמו כשהוא יושב בחדרו החשוך, כשהדמעות זולגות על
פניו..
"זהו, הספיק לי"
אמר בקול..
במעיין נימה של שכנוע עצמי..
הוא קם, אפילו דיי נחוש..
הדליק את האור, פתח את הדלת ויצא אל הסלון.. גם הסלון היה
חשוך..
כל הבית היה חשוך..
הוא החל להדליק אורות... מעודד במקצת..
""לאבד כל תקווה זה חופש""
הוא לא זכר היכן בדיוק הוא שמע את המשפט הזה אבל ידע שמישהו
חשב עליו לפניו
רק עכשיו הוא הבין אמנם.. על בשרו.. כמה נכון הוא..
"ועכשיו אשיג לעצמי קצת חופש, יש לי את האומץ.. יש לי את
הכוח...!"
הוא נע הלוך ושוב ברחבי הסלון הקטן שלו, משנן לעצמו את המשפט,
כמו מנטרה.. הולך ומשנן ומשנן..
הוא החל להאט את הקצב... ספקות החלו לחדור לראשו..
"מה אם זאת טעות?"
"אין דרך חזרה ממנה..."
"האם זה מה שאני באמת רוצה?"
הדיכאון החל לעטוף את ליבו שוב, למחוץ אותו באגרופו הקפוץ,
השחור...
הוא עצר לפתע
כאילו שואב כוח מהכאב שלו, הבעה נחושה על פניו..
"כן!"
הוא החל לנוע לעבר אחת המגירות שבמטבח..
בהתחלה התקדם מהר אבל ככל שהתקרב למגירה הפכו צעדיו לאיטיים
יותר, שקטים יותר..
כאילו מבקש להתגנב..
איש לא היה בבית.
שקט וחשאי הוא נע אל המגירה, מעט מהוסס שוב..
פתח אותה בעדינות.. מנסה להחניק כל רחש...
ומשם שלף סכין גדולה וחדה..
רק מראה הסכין גרם לו לפתוח שוב בבכי...
אך הפעם בכי של השלמה... של פרידה..
"היום" הוא חשב
"הסכין תחתוך את הכאב שלי.."
בוהה בסכין הוא שב לסלון והתיישב... הסכין נראתה פתאום כל כך
כבדה.. ידו החלה להזיע..
"פחדן!!" הוא צעק בקול
אך שנייה לאחר מכן נרעד, שמא יפריע לשכנים... שמא מישהו ידפוק
בדלת..
הוא החל להיזכר בכל הסיפור..
כל הדברים שעבר בזמן האחרון..
כל הכאב.. כל הסבל..
כל המחשבות.. על הסכין... על החופש...
על האובדן והגעגוע..
הוא קם.
החל לפסוע שוב לכיוון חדרו... המואר עכשיו...
פתאום הכל נראה כל כך רגוע.. כל כך שלו, כל כך טהור.. בלי שום
כאב.. בלי רגש...בלי דיכאון
"כן זו התשובה.. זו תמיד הייתה התשובה.. איך יכולתי להיות כל
כך עיוור... למה חיכיתי עד עכשיו?"
גד התיישב על הרצפה בחדרו... תמיד תכנן לעשות את זה על
הרצפה..
"רצפה שלי" הוא החל וקולו רעד..
"ביליתי עלייך כל כך הרבה זמן, טעמת כל כך הרבה מדמעותיי..
היית לי חברה נאמנה רצפה שלי.. על כן אני מודה לך.."
הוא רכן ונישק את הרצפה.
ידו התהדקה על הסכין.
"זה עכשיו או לעולם לא" חשב לעצמו..
גד אחז חזק בסכין וחתך...וחתך...וחתך...
.
.
.
.
.
.
.
גד חתך את התמונה, התמונה של שניהם יחדיו, מפריד בינו לבינה..
לקח את התמונה החצויה, את הפנים שלה.. את החיוך שלה..אחז אותה
בידו..
גד שרף את התמונה..
ובעוד התמונה נשרפת לחש גד את המילים העתיקות, המילים
הארכניות.. המילים שיגרמו לו לשכוח אותה..
"להתראות לך אהובתי" לחש..
בזמן שבכה עליה דמעות אחרונות...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה פעמים ספרת
עד עשר ושום-דבר
לא קרה?
אחד, שניים,
שלושה, ארבעה,
חמישה.

מה קרה?
ספרתי אריות ולא
כבשים.

אחד עייף
ומטופש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/9/01 22:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'פרי דירדן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה