רציתי להגיד לך שכלום ממש כבר לא משנה.
ראיתי איזה נכה אחד בטלוויזיה
וזה עשה לי עצוב,
פתאום אני מבין שכלום ממש כבר לא חשוב

ראיתי אותו ונזכרתי בך
ובכל מיני דברים
אם הוא לא בוכה
אז מי אני שאתחלק לשברים?

הוא עיוור, והוא בקושי שומע.
והוא גרם לי לדמוע.
פתאום נכנסו בי מחשבות
על איך שאני חי ואיך שאנחנו צריכים לחיות
אני, את והאחרים
על איך שאנחנו בכל יום נשברים
על איך שאנחנו נפגעים
ועל איך שאנחנו אוהבים

ראיתי אותו וחשבתי עלינו
פתאום הבנתי שהחיים
הם כמו חוטים דקים
שאנחנו לא הולכים עליהם כי אנחנו מפחדים
אני, את וכל מי שעובר על ידינו ברחוב-
אנחנו פוחדים באמת לאהוב.

לרגע, פתאום אני מבין
שאנחנו עצובים

וההוא, הנכה, שלא יכול לראות
חייך חיוך שכמעט גרם לי לבכות
אלוהים אדירים, אם אין לו דאגות
אז למה אנחנו עצובים לחיות?

ראיתי אותו ונהייתי עצוב
כי הכל נראה לי פתאום
כבר לא כל כך חשוב.

חשבתי עלינו ועל כל מיני דברים
אם הוא לא בוכה-
אז מי אנחנו שנשבר לרסיסים?