הכאב מפלח את ליבי כעשרות סכינים שננעצות בו שוב ושוב ללא
רחם.
אש מעכלת כל דבר טוב שנותר בנפשי.
רק המוסיקה,
צליליו הנוגעים של הפסנתר, כאילו מלטפים אותי ברכות.
המלודיה עבורי היא משכך כאבים.
אסור להתמסר לכאב, לא לתת לו להשתלט.
מגביר את הווליום, מפחית את הכאב,
לזמן מה.
אני שר עכשיו חזק עם קולו של הזמר, כמעט צורח, זועק.
מכאב, מחוסר אונים.
רק כך מעט מהרעל יוצא כמו פצע שלוחצים עליו,
וצמרמורת נעימה עוברת בי.
יש משהו יפה בעצב אבל אני לא רוצה אותו.
אני שר וכאילו זה דואט שני קולות.
אולי בגלל זה קל יותר, כאילו יש שם עוד מישהו שכואב איתי,
כאילו אני לא לבד.
החשיכה נעימה, עוטפת.
אך גם בחשיכה נראים בבירור עננים שחורים.