זה התחיל כבוקר ככל הבקרים. שוב חלמה חלומות ביעותים, שוב
הצבעים הגועשים מילאו את ראשה. הלמות פטישים, חריקות, קול העור
המתקלף מעצמו, וטיפות דם. טיפות דם עדינות שהותזו עליה. ואט
אט, הדם הופך שקוף. טיפות גשם. פקחה חריך עיניים. הגשם הפך
נזעף יותר. אנחת חיה פצועה בקעה מפיה. עצמותיה, צלעותיה דאבו,
כאילו התקוטטו בינן לבין עצמן במשך שעות אין סוף. זיהתה אך
בקושי את מדרגות השיש הזוויתיות באסקופת הבית. לימין אוזנה קיא
יבש. מצבה לזכר הלילה, לזכר נקטר האלים כחול-הלילה ששוב הפריזה
בצריכתו. אנחה מכוננת. קימרה גבה כלפי מעלה והטיחה יד עייפה על
הידית. חצי גופה העליון נחת בעוצמה בתוך עולם של חמימות סמיכה.

"בוקר טוב! איך ישנת? קמת בדיוק בזמן! הכנתי לך ארוחת בוקר
שתיכף תיכף עמדה להתקרר!"
וליד ראשה היגע הונח בצלחת תבשיל צהבהב רירי. היא הטבילה לחיה
בעיסה החמימה ונרדמה בשנית. משהתעוררה, קילפה תבשיל צהבהב
מלחיה וכירסמה בהנאה חרישית. ברגליים נגררות קילחה עצמה במים
שלא היו קרים מדי לטעמה, זרקה את בגדיה הסרוחים ולבשה חליפת
בגדים זהה.
יצאה לטייל. שמש קייצית ניסתה ללא הצלחה להפציע דרך הררי עבים.
שוטטה. רגליה כאילו הולכות מעצמן. שוב מצאה עצמה מול קשתותיו
המיתמרות של בניין הספריה הלאומית. רגליה כבר מתוכנתות. קומה
שניה, ארכיון העיתונים. שדרת מגירות רביעית, טור שימיני לטור
האמצעי ביותר, הנה השנה, הנה החודשים.

אף אחד לא טרח להסתיר ממנה את המעשה אשר עשה אביה. בת הרוצח
הייתה. ועל כן תיעבה אותם - הרי בקלות יכלו לומר לה שאביה
רחוק, שאביה ברח, אפילו שאביה מת. אך במקום לומר לה שאביה נטל
מיטלטליו נאמר לה שאביה נטל חיים. אך יותר מן האמת המרה הזו לא
טרחו לומר לה. כאילו שבין תהום האמת לאמיתה לבין תהום השקר,
התהלכו כולם על גשר צר של האמת התכליתית, הלקונית. אם כבר
הטילו בה אות קלון, מגיעה לה, לטעמה, לפחות הזכות לפרטי
פרטים.

ושוב נגעה מהססת בסליל הצילום הישן. אך הפעם, כאילו מודרכת
משמיים נטלה את הסליל ברעדה. נשאה אותו בהדרת כבוד מלכותית,
מורחק מפניה כמלך, או כמצורע. התקינה אותו במקרן, החלה להעביר
עמודים על גבי עמודים של צילומי עיתון צהריים ישן. עוד ממש
מעט, חודש הבא, עוד יומיים הנה זה מגיע. הכתבה נפרסה לפניה
במלוא הדרה.
יש משהו מאוד קסום בקריאת האמת, חשבה לעצמה. אך עיניה בגדו בה.
כאילו פחדו במקומה. סירבו להפוך את כתמי הדיו השחור לנהירים
יותר. עברה אות אות, אך אלה סירבו להפוך למילים. ניסתה לפתות
עיניה כמפתה ילד קטן. קוציניו מוציניו, קראו נא. הנה, קצת. אם
תקראו תקבלו סוכריה... ואז כפתות גבר, דימתה את המילים לנערה
במערומיה, מתעכבת על כל קמר וקמט. ללא הועיל. לבסוף נכנעה,
נואשת. הניחה ראשה בין ידיה השלובות על השולחן.

שוב החריקות. קווים כחולים חדים, זוויות. דם ניגר כמים. מישהו
זר חלף מאחוריה, נוגע כלאחר יד בגופה הנם, התעוררה בבעתה.
עיניה ננעלות על המילים. החלה לטרוף את האמת בבולמוס נוראי. לא
מצמצה אפילו, אחוזת טירוף כמעט. הכתבה נקטעת, אז היא מתחילה
לקרוא שוב כתקליט שבור. הזוועה, חשבה לעצמה. הו, אבא. הו,
כולם. איך יכולתם? לעזאזל.

רצח מחריד בכביש המהיר, קראה הכותרת באימה. קוראת, ואולי גם,
משלימה פרטים מדמיונה ההזוי? העייף? הוא חיכה ברמזור אדום. אדם
נעים הליכות בגיל העמידה. פדחתו בוהקת בשמש. אגלי זיעה זעירים
מעטרים את הקרחת המתהווה שבפסגת קרקפתו. חולצה בכחול חולני,
מכופתרת, מונחת בפזיזות לגופו. תחתיה מציצה גופיה לבנה, צרובה
מזיעה. עניבת ארגמן כבר משוחררת, מתפרעת סביב צווארו התפוח.
אחד ככל האדם. מחכה בסבלנות לאור שיתחלף מאדום.
תקלה טכנית? אולי. אך הזמן נדמה כנמשך ונמשך והאדום אדום אדום.
משהו משתלט עליו? הוא יוצא ממכוניתו וניגש לזו שמאחוריו.
הוא הוציא את העט הכחול שלו ותחב אותו באיטיות מחושבת, כמעט
פראית באדם המופתע שישב למולו. בפניו. בעיניו הירוקות שהתמלאו
דם כמעט לבן. שוב ושוב. הצרחות הקיפו אותו מכל עבר, מפללות
להקפאת הדם. אך הוא, מתעלם וזורם. מתעלם וזורם. העט הנובע
שקיבל לכבוד יום הולדתו, עם ההקדשה האוהבת, נכנס ויצא מכל חלקה
טובה של גוף. שוב ושוב עד שנותר ללא ניע.

היא לא זכרה מתי ואיך יצאה מהספריה, אבל היה כבר ערב והיא שוב
הסתובבה בגריד אורבני ממוצע. ידעה בדיוק לאן צריכה ללכת.
דקירות הלילה הקודם עוד יקדו בזיכרונה, אך דברים כאלה מעולם לא
הפריעו לה בעבר. בכל זאת החליטה לוותר על התענוג האסור, המייסר
של נקטר כחול הלילה. היום, נקטר כתום-צהריים מתקתק, שישכיח
ממנה הכל. אור פלורסנט לבן בוהק בעיניה. אלים יותר מתמיד.
ניגשה לאזורי הצהריים. התמקמה תחת הברז. התמסרה. במהרה, ולא
באופן שהיה בלתי צפוי, הייתה תחת ברזי הלילה. אבל אז גם בסגול
חצות ואדום דמדומי בוקר. ושוב בצהריים... לנצח? לא. כי מצאה
עצמה פתאום על כר דשא ירוק ואינסופי, בעילפון רדום.
והאדמה רכה מנשוא. אט אט נבלעת לתוכה, ולפתע נופלת. באבדון אל
אבדון. ללא סוף. וזוג עיניים ירקרק, אצתי, מביט בה בנפילתה.
לאן? מתקשה לנשום. מתקשה לצרוח. אבל, בעצם, מקבלת את המצב
כמובן מאליו. בשלוות נפש מקוממת. והנה, כבר לא נופלת. אפילו לא
נחתה. עברה מנפילה לשכיבה ללא מצב ביניים. כאילו הייתה נוצה.

והעיניים עדיין מביטות בה. ועכשיו הנה אף, והנה פה, ולרגע נדמה
שזה כל מה שיש סביבה עד שהדמות נולדת מתוך החושך. ויש לו אפילו
סנטר מחודד ועצמות לחיים בולטות. כל כך מוכר.
"ברור שמוכר, הרי לא הפסקת להסתכל עליי היום."
"נדקרתי כל הזמן מהסנטר."
"מצטער."
"מה אני עושה פה?"
"זה לא השאלה שאת רוצה לשאול."
"אז מה כן?"
"גם זה לא."
שתיקה.
"למה?"
"לא יודע למה."
"אתה לא יודע למה הוא רצח אותך?"
"אולי ככה סתם?"
"ככה סתם?!"
"כן, אולי הוא לא ראה מי ישבה לידי."
שתיקה
"שקט פה."
"אני יודע. ככה אני רוצה את זה. אין בעולם הזה שום דבר שאני לא
רוצה שיהיה בעולם הזה."
"גם אני?"
"גם אותך וגם את השקט. וכל דבר שבעולם הזה חייב לרצות להיות
כאן. ככה זה."
"גם אני."
"גם את."
"אפשר להישאר?"
"אפשר, זה יהיה עדיף אפילו. כמה שרק תצטרכי. באמת ששקט פה."
"גם כשמדברים שקט"
"ומתי שרוצים אפשר לשכב ומתי שרוצים אפשר ליפול ללמטה כמו
נוצה."
"כמו נוצה."
"ככה אמרתי."
"כל מה שאני רוצה זה לישון פה. כמו שצריך, כמו פעם"
"אם את רוצה גם אני רוצה. ואם אני רוצה זה קורה. זה הרבה זמן
לא קרה. השינה זאת אומרת."
"אבל למה?"
"את יכולה לישון פה. אבל אני צריך לעשות את מה שאני עושה כל
לילה. וזה אולי יפריע לך לישון."
"ומה זה?"
"לנקום."
"לנקום?!"
"כן."
"את מה?"
"את מותי אלא מה? אם אני לא יעשה את זה מי כן? אל תדאגי, לא
תרגישי כלום."
"ככה כמו כל הזמן."
"בדיוק, כמו תמיד. כאן בערך את נזכרת בהכל, אבל שוכחת בבוקר"
"נקטר האלים"
"הכל. ככה בחרת שיהיה בעולם שלך. מה לעשות? תהרגי אותי. אני לא
מבין למה. הנקטרים והצבעים. את סתם עושה לעצמך רע כל יום
מחדש."
"ככה אני רוצה, כנראה."
"אין בעולם שלך משהו שאת לא רוצה שיהיה בו. והכל בעולם שלך
רוצה להיות שמה. זה כל כך פשוט. אבל אולי הבוקר...?"
"חביתה, כרגיל. ככה הכי טעים לי. ככה נוח"
"זה ככה כבר יותר מדי זמן."
"אתה תמיד אומר את זה כאן בדיוק."
"אולי הבוקר..."
"מקלחת לא קרה מספיק ויאללה לספריה, בדרך אליך."
"כמו תמיד"
"אולי הכל היה יכול להיות אחרת. אולי אם לא היית שם לידי."

והחושך תיכף נפרש על פני תהום. והנה, הצלעות מתחילות בקטטתן.