על ספת היחיד, מול הטלויזיה, בדירת 2 החדרים שנמצאת במרכז
העיר, ישב ובהה במסך האיש שאהב יותר מדי. לידו מונחים כמה
בקבוקי בירה ריקים, מהיום ומאתמול. ואתם שואלים את עצמכם:
"אפשר לאהוב יותר מדי? זה לא הגיוני." אז התשובה היא כן. וזה
מפיל אותך, ישר למטה. כמו שיש מנת יתר של סמים - יש מנת יתר של
אהבה. כנראה שיש משהו משותף בין אהבה לבין סמים - ככל שיש לך
יותר מהם - הזוית של המדרון שאתה נופל בו מתקרבת יותר ויותר
ל-90 מעלות.
לפני חודש, האיש הסתובב ברחוב עם זאת שהוא באמת אהב. החיים שלו
היו טובים - הוא אהב, אבל לא ראו את זה עליו. לא שמו לב. חשבו
שהוא סתם מסתובב איתה ברחוב, דייט ראשון-שני או משהו לא רציני.
הוא פשוט לא היה יכול להפגין את זה.
היא הייתה קצת סנובית, קצת מעצבנת אפשר להגיד. כל הזמן אמרה
לו: "אתה לא אוהב אותי מספיק", "אף אחד לא רואה שאתה אוהב
אותי" אבל הוא אמר לה כל הזמן. פשוט אמר. בקול יציב, חזק, בלי
גמגום. אבל היא הייתה אחת מאלה המפונקות. הוא היה צריך למצוא
אחת כזאת שהוא היה פשוט אומר לה את זה, והיא הייתה יודעת. אחת
שהוא פשוט אומר לה את זה, ומתפוגג מהמבט שיש לה בעיניים כשהיא
שומעת את זה. אחת, שאפשר להריח את האהבה שלה בחזרה.
עכשיו הוא יושב מול הטלויזיה, על הספה הזאת, המשובצת, כואבת לו
כבר הבטן מכל הג'אנק פוד שהוא אכל בימים האחרונים. כואב לו
הלב, מהעזיבה שלה. והוא תוהה, מה יותר פאק, זה שהוא אוהב יותר
מדי, או זה שהוא לא יכול להפגין את זה? הוא חושב איך הוא בכלל
יצא מהבניין, איך הוא בכלל ינסה למצוא מישהי אחרת. "בטח אני
אמות מדום לב, בגיל 50, על הספה הזאת." הוא אומר לעצמו.
"אני לא הרגשתי כלום. הוא אבן" היא אומרת לחברה שלה, בזמן שהן
יושבות באיזה פאב, שותות משהו ומעשנות. "הוא אמר שהוא אוהב
אותי, אבל בלי שום רגש. בטח יהיה שחקן טוב" החברה מהנהנת
ומסכימה איתה, ושתיהן צוחקות עליו, על איך שהוא נראה, ועל זה
שאין מצב שמישהי תאמין לו שהוא אוהב אותה.
לא הייתה לו תקווה. אין מי שיחלץ אותו משם. הוא ימשיך להזמין
ג'אנק פוד, לשתות בירות, ולבהות בטלוויזיה, עם עיניים פקוחות
לרווחה, בלי למצמץ. בוהה. הוא ימשיך, עד שמשהו באמת רציני יזיז
אותו משם, ויקים אותו מהחיים האלה. הוא מנסה לשכנע את עצמו
שהוא בטח יתגבר על זה, אבל לא כל כך מאמין בזה. מנסה להוציא
אותה מהראש שלו. לא מצליח. לא מצליח בכלום.
מתהפך, ונרדם.