קבעתי איתה להליכה בפארק. הפארק שלנו נחמד מאוד. ילדים משחקים
שם. לאחרונה נשתלו שם הרבה פרחים ועצים, כך שגווני הירוק
שולטים. העלים הם טרופיים ורוח חלשה המבשרת בואה של עונה חדשה
וכניעתה של הקודמת דואה לה ברכות מצמררת. בשעה כזאת, אתה כמעט
יכול לקרוא את מחשבותיהם של האנשים, רוצה לומר, פני האנשים
רבות-הבעה במיוחד, ולעתים אתה כמעט משתכנע שלפניך תמונות של
אנשים במקום האנשים עצמם.
מה שמוסיף לנופך הדרמטי והמשעשע הם הגוונים הכתומים שמטפטפת
השמש השוקעת, כתום ואדום וצהוב. מנורות הגן כבר דולקות, תמיד
כחמש-עשרה דקות לפני בוא הירח.
בכל זה, אין לי בעיה לחכות לה, אבל אין צורך כי היא מגיעה
בזמן. זוהי הרגשה טובה. אינני אוהב לחכות לאנשים. אינני אוהב
גם לאחר. אני אוהב שכולם מגיעים בזמן. כך אני מרגיש שאנו
מתחילים בנקודות שוות, כל אחד מוכן להשקיע, לתת, כמו גם לקחת.
הכל הופך להיות חשוב.

כבר מרחוק היא מעירה בי חיוך, שמפתיע אף אותי, הרציני תמיד.
זהו חיוך לא רצוני בו הלב לוקח את שרירי הלסת ומעוות אותם כלפי
מעלה, תוך כדי הזרמת דם. לפעמים חיוך שכזה תופס אותך לגמרי לא
מוכן.
היא מחייכת אלי בחזרה. חז"ל כבר אמרו שלב האדם שמולך כלבך.
כלומר, אתה מחייך בנדיבות, אתה משוכנע שהאדם ממולך מחייך אליך
בנדיבות. היא מחייכת אלי בנדיבות. מתאים לה להיות נדיבה
בעיני.

"מה שלומך?" אני מקדים לה שלום. כעת היא קרובה אלי ואני מבחין
בזוהר של עורה, כמעין הילה חלשה-חלשה לבנה-שקופה שקורנת ממנה.
כמעט ולא שמים לב, אבל היא שם כל הזמן.
"אה- אני בסדר." היא אומרת. אל תחשיב אותי יותר מדי, ומצד שני,
אני מתפנקת בתוך העובדה שכל מה שקורה לי הוא טוב ושהחיים טובים
בבסיסם.
והיא מוסיפה: "מה שלומך?". זוהי בדיוק אותה השאלה שאני שאלתי.
אבל היא שואלת אותה מחדש, מהצד שלה, והשאלה לא נותרת חסרת אופי
או השראה, להפך. זוהי, כמובן, גם תגובה מקובלת.
"אין מה להתלונן." אני אומר במליציות. בדרך-כלל אני לא מליצי,
אבל היא עוררה אותי להיות מליצי, "מבוגר" בדיבור שלי, אפילו
קצת "סבתא", אבל היא נותנת לי את ההרגשה שזה ממש לא משנה לה מה
אגיד או איך אגיד זאת, היא נהנית איתי.
אני מסתכל בה עוד, ותוהה על קנקנה. זה חייב להיות קנקן מכובד
למדי, ארץ הייצור בהכרח לא סין. אולי ארצות-הברית.

"טוב, אז הולכים?" היא שואלת בפשטות. היא מעבירה אלי את רשות
ההחלטה. אני אקבע מה נעשה. אם זה יהיה טוב, היא תשמח. אם אני
אפשל, זו תהיה בעיה שלי. היא, בכל אופן, נקיה.

"נלך." אני מקבל מידיה את השרביט. צעדיה מקרינים ביטחון מסויים
של ילדה. זה מעניין, אבל אפשר לרעוד הרבה דרך ההליכה של בנאדם.
זה יכול להיות דבר מרגש למדי.
אם כן, אנחנו הולכים ביחד. אני תוהה מה המשמעות של ה"ביחד"
הזה.
היא כבר נתנה את התחושה שהיא נהנית, ועוד מעניקה אותה, וגם
מודעת לכך. אבל מה מעבר? אין אצלה מסכה. אם אתקרב אליה, זה
יקרה בטבעיות. כך היא רגילה לקבל את הטוב מהחיים. רק הטוב לימד
אותה לקח, הפחד והזהירות מפני הרע משמשים אותה בקבלתה את הטוב.
היא די בטוחה שהדברים יסתדרו. ואם לא- אז מה?

אני לא יודע מה איתכם, אבל אותי אופי כזה מרשים למדי. היא
מלמדת אותי שהיא מוכנה לאפשר את החירות הבסיסית לאהוב לכל אדם.
מותר לי פתאום לאהוב אותה כמו שלה מותר פתאום להתאהב בי.
"לא ראיתי אותך כבר הרבה זמן,"היא אומרת, "מה אתה עושה עכשיו?"
היא מרימה את עיניה וקולה. אני מחליט לא לבטל את ציפיותיה ממני
ומנסה להיות נוכח בתשובתי,
"אני משלים עכשיו את הבגרויות שלי, ועובד קצת באותו המקום."
זהו, תשובה יותר קצרה ממה שציפיתי, אבל אני לא מרגיש שטעיתי
בכך.
"אה". אני מוצא אותה צוחקת לפתע.  "התכוונתי, מה אתה עושה בזמן
הפנוי שלך?"
אני ממהר לתקן את טעותי: "אה, בזמן הפנוי שלי אני עדיין מצייר
וכותב ושר... את עדיין מציירת?" אני שואל ברצינות מרובה.
"אני.. בטח, אני מציירת. כל מיני דברים. אותם דברים. אם תבוא
אלי מתישהוא אני אראה לך... ציירתי את אבא שלי." היא מסתכלת
אלי בחיוך. אני שוקל מה לענות. הרוח מסתחררת על גב-ידי.
"איך יצא?" אני שואל.
"תבוא ותראה". הייתה מעט התרסה בדבריה. מיד אני אומר: "אני
אבוא". ומחייך. היא מחייכת בחזרה.

עכשיו אנחנו הולכים עוד קצת זה ליד זו. היא מספיק קרובה כדי
שאוכל להריח את גופה דרך ריח הסבון החלש בו היא משתמשת. הריח
הכללי הוא טוב, מוגדר, כמו משוואה מתמטית, ומוכר. יש בזה משהוא
טוב, צופן בתוכו את העתיד.
אני כל כך משתכר מהמחשבה הזו. זהו רגע מיוחד. ראית, בדיוק השמש
שקעה! אני אומר לעצמי.
עכשיו גדל הצורך בתאורה המכנית שבפארק. נוכחות הילדים בו
מתמעטת והאמהות קוראות בקול. אנחנו יושבים על הדשא הירוק.
ולפתע היא אומרת: "בדיוק ככה דמיינתי את היום."
"את מדמיינת דברים שהולכים לקרות לך?"
"כן. לא, לא בדיוק- אני לא מתכוונת לדמיין אותם.. אתה יודע..
לפעמים יש לך תחושה על האופן שבו משהוא הולך לקרות..."
"טוב, אני לא בטוח שאני יודע", אני מותח אותה, "אבל זה משנה
בכלל?"
"בטח שזה משנה!" היא אומרת בכעס של הצחוק.
"אני אומר שזה לא משנה." אני קובע.
"בכל מקרה, " היא אומרת, ולוקחת שאיפה עמוקה בחיוך, "בדיוק ככה
דמיינתי שזה יהיה- אתה רואה- את המנורות האלה, והשקט וכל
האנשים הלכו... ואת ההרגשה הזו..."
"איזו הרגשה?" שואל אני.
"הרגשה טובה כזו של שקט, אתה יודע?" היא תולה בי תקוותיה
ומביטה בי.
"באמת שקט כאן." אני אומר, ומחליש את קולי עד שהוא טובע בשקט.
עכשיו אנחנו שותקים.
השתיקה הזו טובה, עמוקה ומהדהדת. אני שומע את השקט מהמרחק,
נובע מכל העצמים הרחוקים שנראים לעין. המשיכה שמשכה אותי קודם
עכשיו יכולה לדהור באחו הנרחב על הסוס הפראי של השכל הטהור
שלי.
לכן אנחנו מתקרבים.        
היד שלה מוצאת את היד שלי כאשר היד שלי נשלחת לחפש את שלה. מה
עיוור ובוטח החיפוש הזה. למציאה אין דבר עם עיוורון זה. בה
בנקודה אנחנו נפגשים.
אנחנו לא אומרים דבר. לוקחים זמן להרגיש איך זה להחזיק כך האחד
את ידו של האחר. זה די נעים וממכר. זה נכון. אני מרגיש כאילו
הנכונות הזו עוד מעט תיצור אצלי קצר (אי אפשר להרגיש אושר טהור
יותר משניה אחת!), אבל איכשהוא, בעזרת אלוהים, ככל שאני יודע,
המצב מתאפשר. האושר גדל ואנחנו לא נעלמים. להיפך.
אני שוכח את ידה הממשית ומתענג על האושר של שנינו, אני נזכר
בידה הממשית ונהנה מהאושר הפיסי' וחוזר-חלילה.
כך, עד שהנשיקה מתממשת ובאה.

כדי לנשק יש להתקרב, וכשמתקרבים מגלים דברים חדשים. לפתע
גיליתי שגוון ירוק מצל על הכחול בעיניה, כאילו מישהוא כיוון
אור חזק על זנבו הצבעוני, המבריק של טווס. וגם אני מגלה את הצל
השחור הקטן שנגלה מהמחשוף של חולצתה, הצל ההוא שנח על הבריח
המפודר של חזה. כמה געגועים מעורר בי דווקא הצל הקטן הזה!
כמו כן, אוזני מגלות מקרוב שהיא משמיעה צליל קטן של "או!" לפני
ששפתינו נוגעות, וכאשר שפתינו נוגעות, אני מגלה שהיא יודעת
להתנשק. היא כבר עשתה את זה בעבר.היא מנשקת טוב.
מהי ההגדרה של נשיקה טובה, בשבילי, עכשיו? זוהי נשיקה שבאה
מהלב, נשיקה שהיא כמו עסקה טובה.
כאשר אנחנו מתנשקים, אנחנו מתחבקים. החיבוק הזה נעים כל כך
ומקרב. הוא נדמה כהכרח מצורת הנשיקה.
וכאשר אנחנו לבסוף נפרדים, כדי לשאוף אוויר, כדי לחיות, כדי
להעריך, עינינו נפגשות כעיני אוהבים אמיתיים. אחרי-כן לא
ממהרים להתחבק שוב, היא רק שוכבת בחיקי, וידי מלטפת את שיערה.

לשקט עכשיו יש את הטעם שלה.

אני תוהה ביני ובין עצמי: גם את יגעת כדי שיקרה כך? ידעת
שנהפוך לנאהבים? ציפית כבר למשהוא כזה, כפי שדמיינת את המנורות
והשקט מבעוד-מועד?
אני לא שואל אותך את השאלות האלו. את נמצאת בעולמך. מי, חוץ
ממך, יודע על מה את חושבת?
לאחר שעה קלה אנו קמים. האפור כבר היה לשחור, נהיה מאוחר. כבר
שקט לגמרי, פרט לצרצור הניעור של הצרצרים, הכנרים הבלתי-נלאים
הללו, שמנגנים דואט עם אותו השקט.
"טוב," את אומרת.
"טוב," אני אומר.
"אז, נראה אותך..." היא אומרת. היא רוצה לראות אותי, אולי
אפילו מאוד. זה בסדר, גם אני מרגיש ככה.
"כן," אני אומר. "היום כבר נהיה מאוחר".
"נכון." היא מאשרת.
"אז, לילה טוב." אני אומר, ומתכוון לכך לגביה. שיהיה לה לילה
נפלא.
"לילה טוב." היא אומרת, עיניה שוקדות להביט בעיני. עיני מביטות
בה.
ואנו נפרדים.