זה מכתב שרציתי לכתוב לחברה הכי טובה שלי, או לאמא שלי. רציתי
לכתוב אותו גם לאהוב שלי, רציתי לכתוב אותו למישהו שיודע
להקשיב. מישהו שטוב לו להקשיב, מישהו שקצת אכפת לו. אבל לא
מצאתי כזה. מצאתי חברה הכי טובה, וגם אמא, וגם אהוב אבל לא
מצאתי את זה שבאמת ובתמים, רק אכפת לו. רציתי לכתוב במכתב הזה
שעובר עלי משבר. לא קטן, לא גדול, משבר. אני נמצאת בצומת דרכים
שקצת קשה עליי ההחלטה בה, אבל אני לא יודעת באיזה צד לבחור
ולאן ללכת. האם בדרך שתעשה לי טוב, כאן ועכשיו, או שאולי בדרך
שתוביל אותי אל אושר לטווח ארוך. אושר לא ידוע. אושר שאולי לא
יבוא. רציתי לכתוב במכתב הזה תודה, שאכפת לך, שאתה מקשיב. אבל
אני לא כל-כך יודעת למי המכתב הזה בעצם נכתב. אז אתה, ששומע,
שמקשיב לי, שאכפת לו - תודה. תודה שאתה אף פעם לא שם.
רציתי לכתוב ולומר לך שפתאום הבנתי שאני מכורה לעצב וצער. שאני
מכורה להזלת דמעות פתאומית, שאני מכורה לכל דבר שמרגיש כמו
תופעת לוואי של וסת. מכורה לכל דבר שמזכיר PMS ארורה, מכורה
לכל דבר שמותר לי לעשות בלי שאף אחד יבקר אותי, כמו... סתם,
לבכות. בלי סיבה, רק כי בא לי להתפרק. רק כי מותר לי. כי אני
אישה, וזה הזמן בחודש שעושה לי את זה, זו לא נקראת אי שפיות.
רציתי לומר לך, שאני חושבת שהגוף שלי התבגר בזמן האחרון. שאני
נראית כבר אישה. שעוד מעט והפנים שלי יתבגרו לגמרי ואז אני
אוכל להיכנס למקומות 'אסורים' לי בלי תעודה מזהה, רק כי הפנים
שלי יטעו, והגוף שלי כבר יאמר בברור שאני אישה. לחלוטין אישה.
רציתי לומר לך, אתה שאכפת לו, שקצת מסובך לי עכשיו, ומראה של
אישה לא פותר לי כלום, רק מסנוור אותי וגורם לי להרגיש בוגרת
יותר, כשאני בעצם ילדה קטנה. אתה יודע... אני חושבת שהקשר שלי,
החדש הזה, הוא איתי, רק כדי לגרום לחברה הכי טובה שלי לקנא בו.
אני מפחדת לדבר איתו, כי הכל נורא פיזי, ואני לא רוצה להרוס את
מה שכל-כך כיף לי איתו. כשהוא רק פיזי. אם אני אפתח את הפה,
אני יהרוס מערכת יחסים שלא מושתת על רגשות, כאילו שזה בכלל
משהו טוב. מצד אחד, כל מה שאני רוצה זה רגשות כנים, מישהו
שבאמת יאהב משהו שלא תלוי בגודל או בצורה של חלקים בגוף שלי,
משהו שלא נמדד בטוב או רע. משהו שאני אוכל להסתכל עליו מרחוק
ולומר שלא יכולתי לבקש יותר טוב מזה. אבל זה לא קיים, מה שקיים
זה מה שאני לא רוצה, הכי לא בריא לי, הכי לא בסדר. כמו שרק אני
יודעת. אגב, רציתי שתדע, ש... אני נורא טובה בלהרוס כל דבר טוב
וכל מה שאני רוצה קרוב, רק מתרחק. ככל שהדברים נהיים חשובים
לי, ככה אני רוצה אותם יותר ויותר וככה הם נעלמים לי מטווח
הראייה עד שהם לגמרי נעלמים. אגב, אתה שאכפת לו, אם אתה יכול
תקפוץ לבקר. עצוב לי לפעמיים בלילות, כשאני לבד והרוח קצת
מלטפת לי את הרגליים שנחשפות מהשמיכה ואז לרגע נראה לי שזה
באמת מישהו, בשר ודם עושה לי נעים בגוף. לא לוקח לי זמן לגלות
שזה מזג האוויר שמנעים את שנתי בצמרמורת העדינה הזו. אז אתה
תקפוץ, כן? זה ליד הבית של אסף, שהיה איתך בכיתה. תבוא. אני
יודעת להכין קפה. למדתי בדיוק עד איפה שמים את המים, סוף סוף.