זוהר שלי,
הלב שלי נקרע מרוב אהבה. הוא מפרפר במרחב המצומצם, מוטח אל
קירות ה"אני" ומתפקע. יש רגעים בהם הוא קורע את המתחם ומגיע
מטה, לבטן, וכולי כואבת ומתגעגעת. העיניים שלי מרותקות אל
הזיכרונות שלנו בפנים-הראש, עוד אתעוור ממך - אבל לא אכפת לי,
כל עוד תקשרי את עיניי במטפחת שחורה ותובילי את ידיי אל
שפתייך, צווארך, שדייך, ואז לבד ארד מטה ואבער איתך. לא, לא
אכפת לי.
יש בי צעקות ובכי, יש בי התנשמויות מהירות ונתזים של מילים.
בואי, בואי חבקי אותי, חבקי כל-כך חזק עד שאיחנק והכל ייפלט
החוצה, תשטפי במפלי אהבתי. תני לי להיכלא בתוכך, ציפורניי
בבשרך, נשימותיי בעורך והכרתי בכף-ידך; במילה שתבחרי לומר,
בליטוף שתבקשי לשמור.
בשנאה שתבקשי להכות בי, בסליחתי שתבקשי לסלף. בי שתרצי לרצות.
בנו, שהלוואי וננצר לנצח.