למה בעצם אנחנו עושים לעצמנו את כל זה?
מעשנים סיגריה בפאב חשוך, נהנים ממציצת העשן הסמיך אל תוך
הריאות - ויורקים החוצה סילון שמסתלסל באוויר החדר.
למה אנחנו לוגמים עוד לגימה מרה מהכוס הנמוכה. מרגישים את טעם
הוויסקי צורב את הלשון, חורך את הגרון. מנסים להחביא עיוות
פנים ללא הצלחה.

כמה פעמים עוד נצא מהבית בערב חמישי, לבושים בבגדים שמנסים
לומר משהו למי שיביט בנו. כמה זמן השקענו בבגדים האלה, אבל כל
הזמן הזה ידענו שזה לא באמת משנה מה נלבש. לא - זה לא משנה!

אנחנו נלבש את החולצה החדשה בניסיון להפתיע, או הישנה כדי ללכת
על בטוח. נצעד בצעד מלא בטחון לתוך החדר האפלולי של הפאב
התורן.
נסקור במבטנו את המקום ונשב ליד אחד השולחנות. כמובן שעל פנינו
יתנוסס המבט האדיש שלנו, האני-באתי-רק-לשתות-בירה-ולעוף-הביתה
המפורסם שלנו.

אבל אנחנו לא לומדים.

כמה פעמים עוד נתפתל ונמרח במקום לנשק אותה כבר וזהו? כמה דקות
מבוזבזות של שיחה סתמית עוד יעברו עד שנושיט אליה יד ונביט
בעיניים, בלי להגיד כלום?
הרי אנחנו יודעים את זה טוב. לא צריך להגיד כלום. פשוט לעשות
מעשה ומשם היצר כבר ייקח את שנינו בלי לבקש רשות.
אנחנו נמשיך לדבר. לצחוק. לחייך. להימרח. לבסוף המתח שהיה
באוויר יתחיל להעלם והמילים יתחילו להיערם לכדי ערימות ענקיות
של קשקשת. היא תלך. אנחנו נלך.

נחשוב שזה לא באמת היה אמור לקרות בנינו, שסתם ירד לנו כל הדם
למטה והשאיר את המוח יבש. נשכנע את עצמנו שאם היינו פשוט
מנשקים אותה זה היה נגמר הרבה יותר גרוע. נדע שזה לא נכון.

אבל אנחנו לא לומדים.

שוב הכל נראה כל-כך מוכר.
חזרנו לפאב האפלולי, לינוק עשן סמיך מהסיגריה וללגום עוד
וויסקי מר. חזרנו לפינת הרחוב - עומדים מולה ומדברים על כלום.
חזרנו לשבת קרוב אליה אבל רחוק מאוד. רחוק מלהתקרב באמת, כי זה
מה שמרגיש לנו לעשות.


אנחנו שוב כותבים באישון לילה, בוהים במסך המחשב המרצד.
אנחנו כותבים עליה, אנחנו כותבים אליה:
הלו - מה קורה איתך, מה הקטע עם הפאבים והמסיבות?
ומה הבחור הזה קשור עכשיו?
נו, בואי - אני פה, מחכה לך...