זה היה יום קיץ, שרב כבד. בסביבות 40 מעלות בצל, אי אפשר
לזוז.
ודווקא ביום הזה החלטתם שאתם רוצים לצאת לטיול, לא משהו ארוך.
ניסע לירושלים, נטעם קצת מהעיר, מכל הרובעים, מכל האווירה, מכל
התרבות.
אז יצאנו לנו בטויוטה לנד קרוזר המפוארת של עומרי. עומרי הוא
מפקד של טירונים בחיל השיריון, הוא מאוד גאה במה שהוא עושה,
עבודת קודש, ששנה שלמה בצבא הוא נתן כדי להגיע אליה, הוא גם
מתכנן אחרי זה לצאת לקצינים, ולהמשיך לדרגים הכי גבוהים בצבא.
וניצן, ילדה חביבה, קטנה מאיתנו במספר שנים, עוד מתכננת עתיד
גדול, יש לה טעם קצת מוזר בגברים, אבל בסך הכל היא בחורה מאוד
סימפטית, עם שאיפות גדולות לחיים, כל דבר חוץ מפוליטיקה, היא
רוצה להיות. והיפה הוא שיש לה את הכישורים אז מכאן הציפיות
הגבוהות, וגם רועי היה שם.
רועי קצת שונה, אין לו הרבה שאיפות, בחור שנראה מבחוץ כאנטיפט,
אך זה לא נכון, הוא בנאדם שרוצה חברה בסביבתו. הוא סבל מספר
שנים מפחד מאנשים, והיום הוא משלים פערים ולאט לאט הוא מתגבר
על כל המכשולים והופך להיות אחד מן המניין. הוא ניחן בחוש
הומור משובח, כמו כן הוא בחור חכם מאוד, עתיד גדול צפוי גם לו,
כנראה בתחום המחשבים.
ואחרון חביב שהצטרף אלינו היה יואב. יואב בחור ידידותי מאוד,
סטודנט מצטיין באוניברסיטת באר שבע, שבמקרה עכשיו נהנה מחופשת
הקיץ הגדולה ולכן רצה לבוא לטיול. הבעיה הגדולה של יואב היא
שהוא לקח סמסטר קיץ והתאריך שקבענו לטיול יצא קרוב מדי למבחני
הסיום.
לאחר לבטים רבים, כי מצד שני הוא מאוד רצה לבלות בחברתנו, יואב
החליט לוותר על הטיול, כנראה שהוא עשה את הדבר הנכון.

אז נסענו בסוף ארבעתנו, ניצן ורועי ישבו להם מאחורה ואני
ועומרי היינו מקדימה. העליות לירושלים הן עליות מסובכות מאוד,
והדרך מפותלת, אבל לעומרי לא היה פחד, הוא נסע על 100 קמ"ש בלי
בכלל לשים לב, אחרי הכל יש לו טויוטה לנד קרוזר, אוטו איכותי.
הנסיעה הייתה שקטה, שמנו קצת מוזיקה, עומרי הכי אוהב
מרסדס-בנד, כל השאר קצת פחות, הם יותר רואים את הלהקה הזאת
כמוזיקה הומוריסטית. אני כל הזמן ביקשתי מעומרי שיעביר דיסק כי
כבר חרשנו את מרסדס בנד מספיק באוטו הזה ועומרי סוף כל סוף
הסכים להעביר ליוני בלוך. יוני בלוך הוא האהוב עלינו, היינו
מההופעה הראשונה שלו ועד עכשיו, ממש ליווינו אותו וראינו איך
הוא פורח. וגם הכרנו דרכו מלא אנשים, וביניהם ניצן.
הדרך הייתה יפיפיה, אווירה פסטורלית שהיית רוצה להיות בה, וגם
היסטורית יחד עם זאת, עם כל המכוניות הישנות השרופות בצידי
הדרך.
רועי וניצן שתקו כמעט כל הדרך מאחורה, ועומרי הקשיב למוזיקה
ושר איתה. לרגע פתאום הסתובבתי לראות מה איתם, והם היו חיוורים
כמו סיד, מסתכלים לאותו כיוון, עם מבט עייף בעיניים. זה היה
מפחיד, אבל הרבה יותר מפחיד היה מה שקרה לאחר מכן, כשהסתובבתי
חזרה. עומרי נעלם, האוטו נשאר ללא נהג, ועדיין היה את אותו שקט
מסתורי באוטו. אני מרוב לחץ לא ידעתי מה לעשות, והאוטו החל
להידרדר אחורה. מתוך אינסטינקט בסיסי, קפצתי על הכיסא של הנהג,
וניסיתי להציל את המצב. לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב, מה קרה
לעומרי, לאן הוא נעלם פתאום ככה בלי שום התראה מוקדמת ועוד
באמצע הנסיעה, וגם בכלל איך הוא עשה זאת?!
האוטו כבר התייצב והצלחתי להחזיר אותו למסלול הנכון, אבל הדרך
פתאום נראתה הרבה יותר מפחידה, עוינת אפילו, ולמרות שזה היה
שיא הצהריים השמש פתאום נעלמה לה מבעד לעננים האפורים.
האוטו כבר נסע, ואז הסתכלתי שוב אחורה לראות מה איתם, ושוב הם
נשארו באותה פוזיציה, קפואים, לבנים, ולא מדברים. הסתובבתי
חזרה, ושמתי לב שהנורא מכל קורה.
איבדתי שליטה, האוטו התחיל ליפול במדרון, הנורא מכל הולך לקרות
עכשיו, כל שנותר לי זה להסתובב אליהם, וכך עשיתי והתנצלתי, ואז
בפעם הראשונה ניצן אמרה משהו, היא לחשה, זה בסדר, והמשיכה
להיות במבט קפוא וחיוור בדיוק בדומה למבטו של רועי, רק שהוא לא
הוציא הגה מפיו. ואז היה משב רוח חזק, כמו שהרגשתי אז כשהייתי
בשדה הקרב כשפגעה בי אותה הפצצה, משב רוח של מוות, של קרירות,
של חוסר אונים. ככה הלכו אנשים, שכל העתיד שלהם לפניהם, מזל
שליואב היו מבחנים.
לאחר אותו משב רוח התעוררתי מיוזע מתנשם ומבולבל, לאחר כמה
דקות הבנתי שכל זה היה חלום, ולא באמת נפלנו לתהום, ועדיין
העתיד של כולנו לפנינו, אז רצוי שנשמור על עצמנו.