צעדים על החוף,
במקום בו החול דחוס יותר, סמוך למים,
הקצף מתקרב אלי, מאיים,
ואז מתרחק בשריקה סוחפת
הגוף בים והראש במקומות אחרים,
חלקו בשיר חלקו בנוסטלגיה
ועוד מחשבה מבצבצת על מישהי רחוקה.

סרטן קטן מקפץ לו במהירות בין הסלעים, קופץ לתוך גומה
ושוב הקצף מתקרב,
ואני מתרחק, נרתע, לא להירטב,
שזה לא ינתק אותי מהחלום הזה שלי,
גל של מציאות...

הצלילות של המים,
כחול טורקיז כזה כמו בחופים הבתוליים בסרט ישן,
הסלעים, ספינה באופק,
ואני חושב על אופקים אחרים,
דרכים אחרות שאולי בקרוב אלך בהן,
והשמש בדיוק עלי, הקרן ספק מלטפת ספק מכה בי

והגלים מתחילים להגיע, לצבור תאוצה,
ועוד מעט, עוד כמה צעדים
אני פונה מהמסלול הזה,
מתנתק בקושי רב מהניתוק שלי,
וחוזר אל מקומות בהן צריך להיות ערני ומרוכז,
שקול והגיוני,
ואי אפשר סתם כך לפסוע חולמני על שפת הים
ולחלום על אנשים מקומות ואירועים.

זה מסע אחר,
אלו החיים האמיתיים,
זה הקושי והיופי שבשקט.

מבט פרידה אל המים,
נשימה אחרונה רווית מלח,
3
2
1

ניתק.

ועכשיו,
בלי לחשוב...