[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
היום שבו טסנו לירח

הנפתי את חייל הצעצוע החדש שסבתא קנתה לי, היה לו מגן שיריון
שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש ו 3 סוגי נשק שונים, עידו לא ידע שיש
לי אותו, אבל לפני שהוא חיסל את הצבא שלי, שלפתי את החייל
ממתחת לסמיכה והרגתי את כל החיילים שלו. "וואו! חייל פאוור
חדש!" התלהב עידו וחטף לי אותו מהיד, בוחן בקפידה את מירב
האופציות שלו. "כן" אמרתי "ושבוע הבא אני מקבל עוד אחד כזה אבל
עם כלי נשק אחרים" התרברבתי. עידו פירק את המגן ואחר כך הרכיבו
מחדש. "ומה נעשה היום?" שאלתי. עידו הביט בי, משח באפו והשיב,
"רוצה לעשות משהו שאף פעם לא עשינו? משהו מזה מגניב??". "כן"
ביקשתי משולהב מהתרגשותו של עידו. "בוא נטוס היום בלילה לירח!"
הציע. "ענק!" צרחתי וקמתי, "כן!" עידו השיב ויחד קיפצנו על
המיטה. "מעניין מה הגננת תגיד מחר שתראה שאנחנו לא באים לגן!"
צחקתי.
לפתע נשמע קולה של אמא "אופיר! עידו אצלך?". "כן אמא" השבתי.
"באו לקחת אותו הביתה תגיד לו שירד". "עידו, אז מתי נפגש?"
שאלתי. "היום בערב בשעה 6, תדאג לעשות הכנות, להיפרד מכולם ואל
תגיד לאף אחד שאנחנו טסים, זה סוד!" ואחר כך הוסיף "וצריך לקחת
גם כמה דברים אבל לא הרבה רק דברים חשובים מאוד מאוד". הנהנתי
בראשי כאות הבנה, עידו חייך ויצא.

מיד חיפשתי תרמיל, זכרתי שלאבא יש אחד כזה שתמיד הוא לוקח
כשהוא הולך לצבא. חיכיתי שאמא תכנס למטבח ואז התגנבתי לחדר שלה
והברחתי אותו לחדר. הסתכלתי על ארון הצעצועים שלי, "רק דברים
חשובים מאוד מאוד" עידו אמר, אז לקחתי את החייל פאוור החדש שלי
והכנסתי אותו לתרמיל, טיפה הצטערתי שאני לא אהיה פה שבוע הבא
לקבל את החייל החדש שסבא הבטיח לקנות לי. אח"כ הכנסתי רובה
תפוחי אדמה (אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרך את זה), שמתי גם את
רשימת הטלפונים של החברים שלי מהגן, את ספר הזכרונות שלי
מהקייטנה. אח"כ הלכתי לסלון והוצאת אלבום תמונות, לקחתי תמונה
של אמא ואבא ביחד.
אמא קראה לי באמצע לבוא לאכול ארוחת צהרים, החלטתי שהפעם אני
אעשה לה חיים קלים ולא אתווכח איתה. היא נראתה די מרוצה, הכי
טוב שככה תזכור אותי. ואז נזכרתי, יבלת! מכל הצעצועים שיש לי,
מכל האנשים שאני מכיר ואפילו יותר מדודו (הכלב שלי) אני אתגעגע
הכי בעולם ליבלת. יבלת לומדת בגן ציפורה שהוא ליד הגן שלי והיא
גרה ממש פה בשכונה. יבלת היא הילדה הכי יפה שאני מכיר. "אמא,
אני חייב ללכת ליבלת" ביקשתי ותחבתי עוד כפית מרק לפה". אמא
הביטה בי, "עכשיו אני מבינה למה אתה ילד כל כך טוב היום" אמרה,
היא הנידה בראשה הנה והנה ולבסוף נעטרה לבקשתי. "תודה אמא"
הנחתי את הכף, נשקתי לה ורצתי לעבר הדלת. "אל תשכח לנעול
אחריך" אמא ביקשה ואני כאילו לא שמעתי, פשוט טרקתי את הדלת
וירדתי במהירות במדרגות.




width=400    height=317>

איור: אור זהבי



דפקתי על הדלת של הבית של יבלת, כמו מטורף, מתנשף מהריצה
שהרבצתי. יבלת בדיוק סירקה אחת מהבובות שלה. ובגלל זה לקח לה
כל כך הרבה זמן לפתוח לי, "בדיוק סירקתי" אמרה והצביעה לעבר
הבובה שלה. יבלת היתה כל כך יפה, היא היתה פשוט מושלמת. אף פעם
לא אמרתי לה את זה, פחדתי שכולם יצחקו עלי ויותר פחדתי שיבלת
לא תרצה להיות יותר חברה שלי, אבל עכשיו, עכשיו אני טס לירח.
"יבלת" אמרתי, "כן", "אני חייב להגיד לך משהו חשוב". "מה?"
"יבלת. אני.. אני.", "אולי תכנס?" שאלה. רק עכשיו שמתי לב שאני
עדיין עומד בחוץ. "כן כן" אמרתי ונכנסתי, זכרתי לנגב את
הרגליים לפני כן ויבלת הובילה אותי לעבר הסלון, התיישבתי על
כורסת העור שלה. "יבלת תראי," אמרתי וניסיתי לתת לקולי נופח
דרמטי שכזה "אני ישבתי היום וחשבתי לעצמי והגעתי למסקנה שאם
אני אצטרך ללכת למקום רחוק מאוד, אני אוכל למצוא תחליף לכל דבר
בחיים, לכל הצעצועים שלי, למיטה שלי, לארון שלי, אפילו לגיל,
גיא, שרון, איתן, אבי, ליאור וששון, אני אוכל תמיד לדבר איתם
בטלפון. גם לאמא ואבא, אני אמצא דרך לדבר איתם אולי דרך מכתבים
והכול. גם על דויד מהמכולת ועל משחקי הג'ולות שבגן (אני אגב
מלך הג'ולות בגן) אבל רק על דבר אחד אני לא יכול לוותר, משהו
שפשוט אני לא יכול להחליף" הסברתי וחייכתי, הרגשתי כאילו משהו
גדול ירד ממני, הנה אמרתי את מה שתמיד רציתי לילדה הכי יפה בכל
העולם. יבלת הביטה בי, ממשיכה לסרק את הבובה הטיפשית שלה. "ו."
שאלה, מנסה לסחוט ממני עוד, "וזהו" אמרתי. יבלת הביטה בבובה
שלה ואז הצהירה "לא הבנתי".
אבל אני ידעתי שהיא הבינה, היא פשוט ניסתה לשחק איתי עוד קצת,
או כמה שכעסתי, תמיד היא עושה את זה, אומרים לה משהו אחד טוב
והיא רוצה עוד ועוד ועוד. אף פעם לא יודעת מתי לסתום את הפה
ולתת קצת מעצמה. "יבלת" ניסיתי להסביר "תפסיקי!" אבל היא פשוט
שיחקה את המטומטמת. "אופיר, לפעמים אני פשוט לא מבינה אותך"
אמרה. "אם ככה אז לא צריך" אמרתי וקמתי מהספה הולך לכיוון
הדלת, "לא צריך אז לא צריך" השיבה וליוותה אותי לדלת. יצאתי
והיא סגרה אחרי את הדלת, נעמדתי לרגע, מצמיד את האוזן לדלת,
אולי יבלת שלי תצא לרגע ותגיד "סליחה, סתם, לא התכוונתי, גם
אני אוהבת אותך". אבל לא, היא לא יצאה, לא תוך רגע וגם לא תוך
דקה וגם לא תוך 15 דקות. עמדתי לי שם, בחושך, בחדר המדרגות,
היה לי קר ולא היה לי איכפת, כל מה שרציתי היה את יבלת. אבל
יבלת פשוט סירקה את הבובה המטומטמת שלה.

מה שמצחיק הוא, שבסוף באותו היום, לא טסתי לירח עם עידו, ולא
הייתי צריך לוותר לא הצעצועים שלי, לא על חייל ה פוואר החדש
שסבא הבטיח לקנות לי ולא על החברים ובטח שלא על אמא ואבא.
בסופו של דבר ויתרתי רק על יבלת שלי, הדבר היחיד שלא רציתי
לוותר עליו.
היום אני בן 20 ועדיין לא מדבר איתה, מלבד זאת, היא בוודאי
יושבת לה בבית, מסרקת את הבובה המטופשת שלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לדבר איתך זה
כמו לדבר עם
איגלו!"


קללה פופולרית
בדרום מוגשת
בחסות בוליביה
ושות'.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/99 22:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה