איך זה תמיד כשאני נופלת
מאבדת את עצמי.
את האישיות שלי,
את האמונות שלי.
את העקרונות,
ובעיקר הכבוד שלי.

איך זה שתמיד
כשאני לידך,
קרובה אך ממש רחוקה.
אני הכי טיפשה בעולם,
הכי קטנה, הכי פאטטית.

כמו סמרטוט לרגלייך
רק תדרוך עלי, בבקשה.
מוכנה על הריצפה,
רק לדריכתך התמידית.
כי אף אחד אחר לא יכול
לדרוך עלי טוב יותר.

כי אף אחד אחר לא ידרוך עלי
כל כך הרבה, ואני עדין ישאר שרועה לרגליו.

ואיך זה שתמיד לאחר דריכתך,
אני לא קמה לא זזה.
כאילו נוח לי שם תחת רגלייך.
תחת סוליית נעלייך.
כמו מסטיק ישן וטוב.
נדבקת,מחפשת את מי לאהוב.
אחד כזה שאף פעם לא יחזיר לי אהבה.

כי אם זה יהיה אפשרי - אז זה לא בשבילי.
לא מחפשת אהבת אמת כמו בסרטים.
מחפשת אהבה עיורת, אהבה נכה.
רומנטיקנית חסרת תקנה?
יותר כמו נערה אבודה.

מחפשת דרכה ביער שכוח אל,
והולכת בדרך ללא מוצא.
לא יודעת מה היא רוצה,מה היא צריכה.
ואיכשהו תמיד חוזרת לאין כניסה.
במקום להגיע ללבך נשארת תחת סולייתך
לא מתקדמת, לא חוזרת לאחור.
נשארת במקום שאין בוא תקווה
אי אפשר לראות את האור.

רוצה לצאת, מחפשת יציאה.
אבל משהו תמיד מחזיר אותי
שוב לאותה נקודה, נשארת דבוקה.
נשארת תקועה.

לרגלייך תמיד?

שם מקומי??
הלא ארצה לעצמי עתיד טוב יותר?
הלא אמצא מי שירצה ויאהב בלי דריכות מיותרות?
וארצה להישאר אליו דבוקה, ולאהוב אותו חזרה?

הלא ארצה לצאת מיער ללא מוצא?