יום שישי. כל אחד מגיע מאיפה שהוא היה לאפטר אצל נועה.
זה באמת נחמד שהיא עושה דברים כאלה. נועה היא הבנאדם הכי יוזם
בחבורה ודווקא טוב מאד שהיא קיימת. אני לא יודעת איך היינו
נראים בלעדיה, אבל ברור לי שאחרי כל השיחות שהיו לי עם אנשים
על זה שאנחנו כולנו קצת מתפרקים, היא מה שגורם לנו להשאר ביחד.
יש לי באמת הערצה לבנאדם הזה, כמה שהיא עזרה לי בחיים.

אז באמת מגיע לך ציון לשבח נועה, אבל הפעם את כבר לא תוכלי
להציל אותנו. אין לי ספק שאת תמשיכי למצוא לנו דברים לעשות אבל
אפשר להרגיש איך האווירה הטובה לוקחת הפסקות קצרות כל רבע שעה
ואז אם מישהו היה מצלם את החדר היו רואים חבורה של אנשים
יושבת. כל אחד שקוע בתוך עצמו, בתוך הבעיות שלו והחיים שלו.
וכעבור 3 דקות חוזרים בחזרה למציאות, משאירים מאחורה את
המחשבות על הדברים שהם כנראה לא יעש בזמן הקרוב.

כל פעם שזה קורה אני חושבת איך זה יימשך. כל אחד בתוך עצמו,
כולם לא באמת פתוחים עד הסוף. כי אם היינו כאלה, היינו יושבים
ובוכים אחד לשני.

יושבים במין מעגל מאולתר כזה. נרגילה, טלויזיה, צוחקים על כל
מני דברים.
אני חושבת שאני אלך לקחת משהו לאכול.