לא יודעת למה עשיתי את זה... באמת...
יכול להיות שבגלל השעה המאוחרת מדי, הלילה שהיה מושלם, אפל אבל
מואר בהילתו של ירח מלא השוקע לאיטו על שפת הים, אווירה שהייתה
עצובה אבל כל כך יפה... רומנטית, הרגשה קסומה והזויה, מכושפת
קלות והבדידות הנהדרת הזאת...
זה פשוט קרה.
ואז כל מה שרציתי היה להישאר שם, בדיוק כמו שאני. לבד.
לבד עם געגועיי לאנשים לא קיימים, לאנשים שעדיף שלא יהיו
קיימים בשבילי...
להרגיש חיבוק שלא באמת נמצא שם... ולבכות.
לא יודעת איך... לא יודעת למה... לא מבינה... מה בכלל קרה
שם..?
אבל שוב - רק אני והירח שבורח לי אל מעבר לים.
מחבקת את הרגליים... ושוב, החיבוק המוכר הזה שאף אחד עוד לא
חיבק אותי ככה. הדמעות המתחזקות... הצורך להגיד 'לאאאא!!!'
הצורך לצעוק משהו... להפסיק את הדמעות, את ההזיות והגעגועים על
אנשים שלא...
אני לא מצליחה לדמיין יותר סיבות או אפשרויות לסיבה למה עשיתי
את זה, או איך זה קרה... הרגשה זרה. וזה כאילו יש איתי מישהו,
מישהו שמחבק אותי ומנחם, בחיבוק המוכר הזה... וזה לא אתה...
הוא זר לי אבל אמיתי לשם שינוי... אמיתי, אבל לא באמת שם...
והוא יודע בדיוק מה להגיד ומה לעשות וזה שיפור לטובה בחיי...
והילתו הכסופה-קסומה של הירח נופלת אל תוך המים, שוטפת אותם
בכסף קסום. נותנת השראה להמשך החיים, מעין זריקת אנרגיה קסומה
למשך הלילה... שידעו שהוא שם גם כשלא באמת... ונעלם לאיטו
באופק הרחוק. והעננים המתאבלים מכסים לפתע את האופק... כרודפים
אחריו. ורוח מתחזקת והים עולה מעט בגלים גבוהים ולא מסודרים
שלפתע התחזקו, והסערה משתלטת גם עליי ואני מתעוררת... וקר לי.
החיבוק הופסק והנשיקות החמות והניחומים... וחזרתי לעצמי וראיתי
שאני לבד וכל הזמן הזה הייתי לבד... לבד מאושרת, לבד נעצבת,
לבד מתנחמת, לבד מתאבלת... על אנשים ודברים שלא באמת היו...
ועל מה שקרה שם... על מבצר מרוחק בעת שקיעתו של ירח מלא באופקו
הרחוק של הים.
מה שעוד לא הבנתי למה ואיך ומה באמת בעצם קרה... ואני לא יודעת
למה...