אין כוכבים. אפילו לא אחד. השמים שחורים ואת חלקם הגדול, לפחות
מה שאני רואה מעליי, מכסים עננים שנראים לי חסרי צורה או
משמעות כלשהי. כולם חוץ מענן אחד שנמצא ממש מעליי. הוא נראה לי
כמו פרצוף. פרצוף רזה וארוך עם המון שיער מתולתל פרוע ולבן כמו
של כוכב רוקנרול מזדקן. אין לו תווי פנים ברורים אבל קל לי
לדמיין אותם, הם זעופים וזה נראה כאילו הוא מסתכל עליי ומאוכזב
ממשהו, אולי ממני.

הרוח מתחילה לנשוב ורוב העננים מתפזרים, רק הוא נשאר תלוי
בשמים מסתכל עליי בפרצוף הזה שנראה לי זועף יותר מרגע לרגע. לא
יכול להיות שענן יכול לזעוף כל כך בלי להוריד גשם ואחרי  דקה
או שתיים שאני עוצם את העיניים ומחכה לשווא למבול שהוא יוריד
עליי עכשיו באמצע אוגוסט אני מבין שהוא בכלל לא זועף אלא הוא
רק עושה פרצוף זועף ולמעשה הוא צוחק איתי, כן הוא צוחק והוא
בכלל לא מאוכזב ממני, כי מה יש לו להיות מאוכזב ממני, הרי הוא
בכלל לא מכיר אותי. או שמא הוא כן מכיר?
אולי זה אותו ענן שמלווה אותי מאז ומתמיד. אני זוכר את הפעם
הראשונה שראיתי אותו, זה היה ביום השלישי או הרביעי בגן (את
הראשון אני בכלל לא זוכר). כולם שיחקו בחצר, מיכל ומורן
המתמודדות העיקריות על מלכות הגן התנדנדו בנדנדה כשדותן פז
ועוד ילד שחרחר עם חולצת פסים שאני לא זוכר את שמו דחפו אותן
כשתוך כדי הן צועקות "חזק יותר!  גבוה! גבוה!" עושות ביניהן
תחרות מי מגיעה יותר למעלה. אני נצמדתי לגדר הירוקה והסתכלתי
לשמים - ושם הוא היה בפעם הראשונה בצורת דינוזאור גדול שמחכה
לטרוף עננים קטנים וטעימים. מאז ראיתי אותו מספר פעמים. פעם
אחת בתור ציפור קטנה ולבנה שחגה בשמים ופעם אחרת בתור סוס צוהל
שמריע על שתי רגליים. פעם הוא הופיע בתור מגבעת גדולה ופעם
אחרת בתור כתר מלכותי והייתה פעם שהוא הופיע כמוכנת הסרטה
שמקרינה סרטים כחולים אבל לא מהסוג המלוכלך. אבל עכשיו זו הפעם
הראשונה שהוא מראה לי את פרצופו כמו החליט שהגיע הזמן לחשוף
עצמו לפני והנה הוא מביט בי בפרצוף זועף אך צוחק דרכו שלו
להגיד לי שהוא מבין. ואני מביט בו ורואה איך גם הוא לאט לאט
מתפזר ונעלם ואיך הרקיע הופך שחור עוד יותר.

אני משלב את הידיים מאחורי הראש ופסי המסילה כמעט נוגעים לי
במרפקים. אני מפנה את המבט ומסתכל עליהם רואה כמה כסופים
ומשופשפים הם. אני יודע שהם יתנו לי את הסימן המיוחל - ברגע
שאצמיד את האוזן למתכת הקרה ואשמע את הצליל שאי אפשר לטעות
לגביו אדע שהיא קרובה.
אני מצטנף בתוך עצמי בתנוחה עוברית ומניח את הראש על פס המסילה
כאילו היה כר גדול ורך ממולא נוצות אווז. העיניים שלי משוטטות
לשמיים - אף אחד כבר לא מביט אליי משם. רוח קלה מתחילה לנשוב
גורמת לעצי האקליפטוס לרשרש בעליהם. ואז אני שומע, תחילה לא
ממש ברור כמו מלמול של רובוטים הקושרים קשר נגד האנושות, אך
לאט לאט הצליל מתגבר ואני מבין שזה בכלל לא מלמול אלא לחש של
מכשף ענק שרוקח כישוף ושהרוח והעצים והחצץ הלבן שמתחתי כולם הם
חלק מהרכיבים, ועוד אוזן של עטלף ורגל של קרפדה ודם אדם מיוסר
הכל יבעבע בקדירה הגדולה.
אני עוצם את העיניים מרגיש בכל גופי את רעד הרכבת המתקרבת
ובאה. עדיין מאזין לצליל המתכות כאילו מצוטט  לדלת עץ כבדה
שמאחוריה יושבים אנשים מבוגרים לבושים גרביים ועניבות ומחליטים
איך המחר יראה. הלחש כבר הופך לצרחה ונהג הרכבת שהבחין בי
למרות הלילה השחור לא נותן לצופר מנוחה דורש בשמו שאסתלק
מהמסילה.
אני יודע שהיא קרובה, קרובה מאוד ושעוד כמה רגעים היא תהיה
מאחוריי ואני מתחתיה ובצדדים. המתכת רועדת, הצופר צווח, הרוח,
העלים ואין אף ענן. גדר ירוקה. דינוזאור. מגבעת גדולה מלאה מי
ים נוצצים. כביש ארוך שקיעה. חושך.

הענן חזר הפעם הוא עורב לבן. הרכבת חלפה ואני מדמיין את הנהג
מנגב את הזיעה ומקלל אותי על שכמעט לכלכתי לו את הקטר ואז מברך
שלא השארתי לו חלקי גוף קרועים ומרוסקים לזיכרון שירדוף אותו
שנים רבות אחרי שיפרוש.
האור מתחיל לעלות. אני מנער מעצמי את העלים וענפים שנדבקו אליי
בגלגול אל התל שליד המסילה. האורות האדומים של הקרון האחרון
כבר כמעט נעלמים. הוא עדיין לצידי משוטט בשמים. עורב לבן שמדמם
את הבוקר.
אני צועד בתל שקרוב למסילה, המגע של הסוליה עם החצץ יוצר צליל
של לעיסה. לא יודע מה זה הדבר הזה שאוכל את הזמן אבל אני בטוח
שככה הוא נשמע. אני צועד לצד המסילה חושב על זה שעוד חצי שעה
עוד רכבת צריכה לעבור כאן.