מרסל שוטף את הבפנוכו של הכוס, הסבון משפריץ לי על הסיגריה
ואני מתעוררת מהחלומות בהקיץ שהנחיתו עלי חום יולי-אוגוסט
בענני אבק של צהריים.
"מרסל", אני צועקת בכאב אמיתי של בזבוז, "סליחה, סליחה", עונה
לי מרסל בעברית שבורה עם "ח" ארגנטינאית, "זה מהכוס".
מרסל נאנח, מנגב את ידיו החרושות קמטים של מים וסבון כלים על
המכנס הדהוי שלו, שולף "טיים" מכיס החולצה הקרועה ונשען על
כיור השיש הסדוק.
"מה מרסל?", אני מנסה לדובב, "מה אתה עושה?", "כלים", עונה לי
מרסל ברצינות, בלי שמץ של חיוך מריר על פניו.
"לא, מרסל, מה אתה רוצה לעשות", אני מתעקשת, "מה היית רוצה
לעשות בשביל עצמך, בכלל?"
מרסל מסתכל עליי בפרצוף מבולבל, מעיף קצף סבוני מקצות הגבה
הסבוכה שלו ושותק.
למרסל יש פנים עצובות, זוויות פיו מתחבאות בקמטי צחוק שטושטשו
בשנים של עמידה באדים מהבילים של מים חמים וכוסות קפה בעלות
משקע של "שתיים סוכר חלב בצד" ששותים האנשים החדשים והמבריקים
בבית הקפה.
"יום אחד", לוחש לי מרסל, "יום אחד אני אעשה בית קפה", הוא
בולע את שארית המשפט ומציץ סביבו בגניבה.
"אני מסתכל, בדרך הביתה, חושב על רעיונות, אני בודק", אומר
מרסל בחשיבות, "מתישהו יהיה".
הוא שואף בהתלהבות את שאריות הפילטר המעוך מכבה על הנעל, מושך
את הצינור וממשיך לשטוף.
אני שותקת, מתרכזת בגופו השברירי של מרסל נאבק בכוסות זכוכית
גבוהות, סכום של רדד וכוסות קפה לאווזה לבנות.
"על מה אתה חושב מרסל", אני מתפתה לבסוף, "כשאתה שוטף כלים אתה
חייב לחשוב על משהו לא?"
"אני חושב", ממלמל לי מרסל מתוך האדים וטיפות הסבון הירקרק,
"אני חושב שפעם גם לי יהיה כזה - קפה, ויהיה מוסיקה", מושך
מרסל את ה"ס", מדגים דילוג קצר וצוחק
"לכולם יהיה יום חופש בשבוע, לכולם!", הוא צועק ומצביע מעלה
בהתרסה.
"פעם יהיה לי מקום כזה", אומר מרסל בלחש ומשתתק באחת.
"בטח שיהיה לך מרסל, בטוח", אני מהנהנת בהסכמה.
מרסל מניח שישיית כוסות לייבוש על המדף, שולף "טיים", מדליק
אותה לאט מוציא עשן בתנועה ארוכה של ייאוש ומזמזם שיר בספרדית,
"כזה אני אשים בקפה שלי", הוא אומר בנימה של אדם שיודע שזה לא
יקרה
אני מהנהנת בתנועה של אדם שיודע אותו הדבר.
אני קמה, משחררת אברים תפוסים מישיבה ממושכת, מסננת שלום חטוף
ומלא כוונה, כזה ששמור רק לאנשים שמגיע להם ומשאירה מאחוריי את
מרסל, אפוף באדי מים חמים, סבונים ריחנים, ערמות של כלים נקיים
וחלומות, מתפזרים באוויר החם.