שרון שלי היא האישה הכי טובה בעולם.

קוראים לי נטע, אני בת 11.
כשהכרתי את שרון הייתי רק בת 6.5 בערך, ישר אהבתי אותה. היא
הייתה אישה נורא אהובה, איפה שהיא לא הלכה אהבו אותה, אפילו
המורים שלה אהבו אותה היא אמרה. והיא אפילו קיבלה מלגה בגלל זה
בסוף י"ב, גם בגלל זה וגם בגלל שהיא הייתה הכי חכמה בבית ספר
שלה. והיא אמרה לי שכשאני אהיה גדולה אז גם אני יהיה ככה נדמה
לה.
ואחרי ששרון חזרה מהירח דבש שלה היא סיפרה לי המון חוויות
מאיטליה ואמרה שזו ארץ מדהימה ושיום אחד אחרי שאני אגמור את
כתה י"ב נטוס לשם ביחד ונראה מקומות, נטעם אוכל, נצחק ונצטלם
כדי שאני אוכל להראות לחברים שלי תמונות שהייתי במטוס כי אף
פעם לא טסתי, בעצם כן טסתי אבל הייתי בת חצי שנה אז אני לא
זוכרת בכלל. ואני חיכיתי לנסיעה הזאת המון זמן!
וכששרון ילדה את הבת הראשונה שלה אז כולם נורא שמחו. וגם אני
שמחתי וגם קצת קינאתי אבל יותר שמחתי. כי אני ממש אוהבת את
שרון ואני רוצה שיהיה לה טוב. ככה זה כשממש אוהבים מישהו -
רוצים שהוא יהיה הכי מאושר בעולם!

ויום אחד שרון נסעה במכונית קטנה ולא חזקה בכלל, ובא מישהו עם
ג'יפ שזו מכונית ממש גדולה וממש ממש חזקה. אפילו יותר משל
שרון. והמישהו הזה נתקע עם המכונית שלו במכונית של שרון.
וכשאמא שלי שמעה אז היא מאוד דאגה, היא כל הזמן קפצה על הטלפון
כשהוא צילצל כדי לשמוע אם קרה לשרון משהו ממש רע. כי בתאונות
דרכים, ככה אמא אומרת, יכול להיות ממש מסוכן. אז איך מסבירים
לאמא כזאת דאגנית שכלום לא יכול לקרות לשרון שלי כי היא נוהגת
טוב והיא אחראית והיא חכמה, היא כל כך כל כך חכמה, היא אפילו
הייתה הכי חכמה בבית ספר שלה! חוץ מזה, איך יכול לקרות משהו
לשרון שלי אם היא הבטיחה שנטוס ביחד לאיטליה?!

וכשסיפרו לאמא שלי היא בכתה נורא. גם גיל נראה כאילו הוא איבד
את עצמו, אין לו מה לעשות פה בלי שרון. ואני?! אני בהתחלה לא
האמנתי, הרי זה לא יכול להיות! בטח היא יושבת עכשיו עם הרופאים
בבי"ח ומספרת להם איזה צוציקית קטנה ומגניבה יש לה, ואיך היא
אוהבת את הצוציקית שלה. והם גם מספרים לה על צוציקים שהם
מכירים, אבל שרון יודעת שאני הצוציקית הכי טובה!

אבל... גם אחרי הרבה זמן, שרון שלי לא חזרה, ובאו לבית שלה
המון אנשים - משפחה, חברים, חברות... וכולם שאלו אותי שאלות
קשות שאין לי עליהן תשובה.הרגשתי שכל כך הרבה אנשים דואגים לי.
אבל אני לא רציתי את כל האנשים האלה, רציתי רק אישה אחת - את
שרון שלי.

ושרון ממשיכה לבוא אליי בחלומות, היא מספרת לי סיפורים שקרו לה
וחוויות מהירח דבש. ואני מרגישה שהיא תמיד תהיה איתי. ואז אני
קמה, והיא כבר לא שם. רק החלל הריק שהיא השאירה - שרון שלי
שהבטיחה שהיא לעולם לא תעזוב אותי.
אם היית צריכה ללכת, הלוואי שפשוט היית הולכת, כי הנוכחות שלך
עדיין איתי, כל הזמן, והיא לא עוזבת אותי אפילו לא לשנייה.
והכאב הזה גדול מדי, כל כך גדול שקשה לי לנשום.

וסבתא שלי אומרת שככה זה בחיים- אלוהים נותן ואלוהים לוקח. אבל
אני חושבת שאם אלוהים עשה את שרון שלי הכי טובה, הכי יפה, הכי
אהובה והכי חכמה, אפילו הכי חכמה בבית ספר שלה, אז למה הוא לקח
אותה?
אני בטוחה שהיא הייתה רוצה שאהיה מאושרת גם בלעדיה כי ככה זה
כשממש אוהבים מישהו, רוצים שהוא יהיה הכי מאושר בעולם! אבל זו
בקשה גדולה מדי, כי בנשמה שלי יש חור, חור ענק שלא נסתם, רק
גדל וגדל וגדל...

ובמצבים קשים, כשממש עצוב לי אני שוכבת על המיטה, עוצמת את
העיניים וקוראת לה. היא באה ואני רואה אותה מתקרבת אליי
ומלטפת. והיא נותנת לי עצות ועוזרת לי לפתור בעיות, ותמיד היא
צודקת, כי היא הייתה הרי הכי חכמה בבית הספר שלה.
אני ממשיכה לראות אותה, בעיניים עצומות.

שרון שלי היא האישה הכי טובה בעולם, בעצם, היא הייתה הכי טובה
בעולם. ואני מתגעגעת אליה מאוד.

אני מקווה שאת שומרת עליי שם למעלה!
כי נורא קשה לי כאן לבד!
אני אוהבת אותך!