"אני לא יודעת למה התקשרתי אלייך..." ככה היא פתחה את השיחה.
"מי זו בכלל?" הוא המשיך. "נועה". היא ענתה. והוא התמהמה, ניסה
להזכר מי זו נועה בכלל. וכשנזכר, שאל מה המצב, כפי שנהוג.
"אני באמת לא יודעת למה התקשרתי אלייך. אני סתם בקריזה. אל
תתייחס", היא המשיכה. והוא הגיב באכפתיות. "אה", היו דבריו
המדויקים.
"זה בגלל עומר", היא המשיכה, "אבל בטח לא אכפת לך". ובאמת לא
היה אכפת לו. "אכפת לך אם אני אקפוץ אלייך?" שאלה.
היא הגיעה במונית ספיישל.
הם ישבו על המיטה. צפו בסרט בטלוויזיה.
"לפעמים הוא כ"כ לא מתחשב. חשבתי שיש בינינו משהו. באמת. אני
לא מאמינה שבזבזתי כל כך הרבה זמן עליו. וכל מה שהוא רצה ממני
זה סקס. שמוק".
הוא שתק.
"יכלתי להשיג כל אחד. למה נפלתי על כזה טמבל..."
הוא המשיך לשתוק.
נועה הביטה בו. האדישות שלו נראתה מפתה. או שלא. אולי זה היה
הדחף הנקמתי. הרצון הבלתי מבוטל להתנקם בעומר אחרי כל מה שעשה
לה. אמנם, סקס הוא לא ממש נקמה... אבל היתה תחושת נקמה כי עומר
שנא אותו בדם.
הם ישבו עירומים תחת השמיכה.
הוא הדליק את הסיגריה של האחרי.
היא תעבה סיגריות ותעבה את העשן המסריח. והעשן מצידו מילא את
כל החדר בריח מצחין של ניקוטין ושאר רעלים. העשן חדר אליה כמו
האויר. איטי וחד. ממלא את ריאותיה.
אבל המחשבה על עומר העסיקה אותה יותר מידי. עליה לא יעבדו
יותר, היא חשבה. הביטה בטלוויזיה שפעלה בלי ווליום.
"מי הוא חושב שהוא בכלל?" חלקה את מחשבותיה. "זה נגמר. כדאי לו
מאוד לא להתקשר אליי. לא משנה אם הוא יתחנן. סקס הוא לא יקבל
יותר. הוא לא יקבל יותר כלום".
אבל עומר אף פעם לא התחנן.
ובינתיים היא שכבה ערומה על המיטה עם בנאדם שעומר שונא. והחדר
מלא בעשן סיגריות.