|
האר אליי פניך
מתוך האינסוף
שאזכור לעד שתיקותיך
עד שכאבי יעבור
שמע תפילותיי אליך
אם אתה רחוק או קרוב
כמה רציתי להיות בזרועותיך
ולהפסיק סוף סוף לכאוב
כשדמעה בתוכי מתעוררת
אז הלב לא יודע היכן
אתעורר קצת פחות מאושרת
ואצעד עד מותי, לאן?
ברגעי האמת נאלמתי
לא נותרו בי מילים לתאר
מול היופי הכן שבך נדהמתי/נדמתי
ואת הרגש לא הצלחתי לשמר
לטף במתיקות ידיך
את הקור שחודר בי עכשיו
שלא אמשיך לחיות בלעדיך
בין עליו הנושרים של הסתיו
ראה את פניי לפניך
כאור אחרון שמוביל
כמיהתי שאבדה מול כתליך
נותרה רק אוויר חם, מהביל. |
|
|
פרגן היא אמרה
לי פרגן
היוצרים הללו
יודעים לעצבן
פרגן כל עוד את
יכול,
כמה כבר אפשר את
זה לסבול,
שום דבר לא
נותר
מכבודך
המנוכר,
וממחר בחמש
ושלושים עת
יצירותיך החדשות
פה עולות,
תפתח דף חדש
תפרגן לחדש
ותמצא חרוז יותר
נחמד...
ק. מרכוס, צאר
רוסי, בקאבר
ממלכתי, לפי
בקשת רעיתו נקרא
לה אחותי. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.