שלוש גישות לרעיון קיומו של אלוהים:
הגישה האחת סוגדת למיתולוגיה המקיפה את העדרו. (דתיות ממסדית).

הגישה השנייה מתעלמת מנוכחותו הנעדרת ומכריזה עליו כעל פיקציה.
(אתאיזם).
הגישה השלישית. מתכווננת לחלל הענק של העדרו. מצמידה את
הקונכייה החופנת את העדרו לאפרכסת הנפש ומאזינה לקולות
האוקיאנוס האלוהיים. (צליין התודעה).

ג.ר.
21.7.2005

לאחר ששורות אלו עלו לחלל הרשת, הגיעו כמה תגובות, אחת מהן
הניעה אותי להרחיב מעט את הכתוב למעלה. והנה מה שיש לי
להוסיף:

מה שניסיתי לכתוב כאן,  זה שאו שיש אלוהים או שאין. אם אין,
אז
אתה אתאיסט, ובזה נגמר העניין. ואם יש אלוהים, יש בעיה כי
גם אם הוא ישנו, הוא איננו בנמצא. ואז אתה יכול להמציא אותו
(דת ממוסדת וכו'). או אפשר דרך ביניים: הוא קייים, אבל כאן
הוא איננו. לא ממציאים אותו, אלא מנסים לחוש דרך החלל של
העדרו את היותו. דרך האין את היש. להאזין לאין.
אלהים, מדבר אלינו דרך שתיקתו.
זו לא חוכמה להאזין למה שנאמר, זו חוכמה גדולה להאזין למה
שלא נאמר, וממנו לנסות להבין מה היה נאמר, אילו...
ולמעשה גישה זו היא גישה של הזן בוהיזם, שאומרת שדרך ריקון
החשיבה, ניתן ליצור אולי הידהוד בין האין החשיבתי לאין
האלוהי.