אתה זוכר איך היית פעם? כשהיית מאושר?
טוב, אולי לא ממש מאושר, אבל כשלא ידעת מה זה עצב?

אני כבר לא מצליח להיזכר... התמונות שבראשי כשהיית בן 13
מתחילות להיעלם לי... אני נזכר לרגע באמילי וחן, חושב כמה
נפגעת אז, וכמה שזה היה נראה סוף העולם, אבל זה בעצם היה
כלום.
נזכר ברוית ורעות וענבר ועמרי ואורן... כמה שהכל היה כל כך
קל פעם.

למה לעזאזל זה היה צריך להתגלות לך? חשבת פעם מה היה קורה אם
לא היית בכיתה באותו היום? אתה יודע מה, נגיד כל אותו שבוע
(ליתר ביטחון).
אני חושב שזה לא היה מתגלה לך אפילו עד היום.
מדהים איך שפרט קטן שנאמר על ידי ילד קטן יכלו לשנות חיים
שלמים של בן אדם.
והוא אפילו לא התכוון לגרום לכזאת טראומה. סתם העלבה שנאמרה
בין אלפי העלבות אחרות.
אני זוכר איך הלכת הביתה באותו היום ובדקת אם הוא צודק, ולא
האמנת איך זה הגיוני... איך לא שמת לב לזה עד אז.
ואז התחלת לתכנן את חייך מאותו היום והלאה, איך תעשה ככה וככה
כדי שלא ישימו לב.
אבל זה היה בלתי אפשרי. מהרגע שזה נודע לך התחלת להיות כל כך
אובססיבי לגבי זה, עד שזה נהפך למרכז חייך.

כבר כשהתאהבת בגיל 15 היית כל כך מיואש שחשבת שזה בלתי אפשרי
שהיא תאהב אותך בחזרה. אולי זה בגלל שאתה שונא את עצמך כל כך.
אז מה אתה מתפלא שהיא עזבה אותך? אם אתה לא רוצה להיות עם
עצמך, למה שמישהי אחרת תרצה?

אולי תסביר לי כבר עד מתי תמשיך להתחבא מאנשים? אתה יודע, הם
לא יאכלו אותך... ואלה שינסו - שיילכו להזדיין.
מתי יגיע היום שבו תסתכל על מישהו ותחוש גאווה? או לפחות לא
תחוש בושה?
אולי תפסיק כבר לשנוא את החיוך שלך? או את המראה בכלל?
אולי תקבל את עצמך איך שאתה?

ואולי לעולם לא?


21.7.05