"אז מה, אימפריות נופלות אה..." אני אומרת.
"את יכולה לעשות עבודה טובה יותר בלהסתיר את השמחה לאד", היא
הייתה יכולה להשיב.
אז בטח הייתי אומרת, "אני, מה פתאום..."
במקרה כזה התגובה ההולמת מצידה הייתה, "קדימה, תוציאי את זה,
הרי זה ברור שאת כל כך רוצה".
העיניים שלי היו נדלקות והמילים היו נשפכות מהפה שלי ללא
שליטה, "איך זה מרגיש, ואני רוצה לשמוע בפרוט, כשכל החיים שלך
כפי שהכרת אותם מתדרדרים, והדובדבן שבקצפת הוא שהאוזניים שלך
אדומות מרוב ההתעסקות הקטנונית בעניינים שלך שלא עוזבת אותך
בכל מקום שכף רגלך דורכת בו..."
היא הייתה משפילה מבט, היא הייתה חייבת להשפיל מבט ולסנן משהו
בסגנון, "מה את רוצה שאני אגיד לך עכשיו, שאני בודדה, שאני
אומללה ושבעצם כבר מזמן הייתי, מה? שאני מצטערת, שאני בישלתי
את הדייסה שלי ועכשיו אני צריכה לאכול אותה, אני לא אוהבת
דייסה! (הפסקה קומית)".
"אף אחד לא אוהב דייסה" זה דורש.
אבל אז, רק אולי המבט הקר שהיה לי בעיניים היה נשבר, כי מתחת
למעיל העור אני בסך הכל רכיכה, והייתי אומרת "זה לא נעים להיות
לבד, אבל זה לא חייב להיות ככה".
ואז היא הייתה מרימה את הראש, ומסתכלת לי בעיניים, ולא הייתה
מבינה...
ואני הייתי מסבירה "לפעמים בחיים צריך להתעורר ולהריח את הקפה,
ולתפוס את עצמך ולנער טוב טוב, כי כרגע, ואם את מתכוונת תקוף
אותי אני מזהירה מראש שאני מיומנת בקרב מגע, את פשוט קשה."
כשמה שהתכוונתי להגיד היה "בלתי נסבלת".

הדמיון שלי לא מספיק מפותח כדי להמשיך את הדיאלוג לאיזשהו כוון
חיובי או לפחות נטול מילים גסות.

"איפה הכל הלך לעזאזל...?" הייתי שואלת את עצמי, אחרי שהיא
הייתה הולכת בסערה אפופה ענן של מרירות, ממשיכה לכעוס על
העולם, ומקללת כמו מלח.