בדרך הביתה
ראינו את העולם מתפוצץ
את אמרת לי
יום אחד הכול יהיה בסדר
לא ידעתי אם לשמוח
או לא להצטער יותר
עינייך סיפרו לי
שאת מחפשת מפלט
מכול הכאבים האלה
לא יכולת עוד לקום
ואני שהבטתי בך רוקדת
נזכרתי פתאום
כמה אהבתי לחשוב
שאת מזמינה אותי לעוד צעד
ואחר כך שנינו נפלנו
הם צחקו
אנחנו קמנו וברחנו משם
את אומרת
יום אחד הגעגוע יישבר
ולא נצטרך יותר לחזור
אני מביט בתמונות שעל המסך
עכשיו יש מי שמתעורר
ורואה את העולם עולה באש
רק אנחנו לא מתפרקים
ידייך, מחפשות מגע
ואני מספר לך על סודות וכשפים
כמה רציתי, לסיים את היום הזה איתך
כדי שאוכל להיות מוכן ליום הבא
ואת לוחשת
אל תפחד, היום יהיה יותר טוב
ואני נוגע בזיפים שגדלו לי
פעם שאהבנו, היינו צוחקים
ואז מרחמים על עצמנו
כמו לא האמנו, שאלה באמת אנחנו
ובדרך הביתה
שהנערים חזרו שתויים
את הצחקת אותם, ואני רציתי להיות חלק ממך
לרגע אחד
לא להתפשר על המשמעויות
כמו באותו ריקוד
שלא נותר לנו דבר להפסיד
אלה הרגעים, שאחריהם נשאר רק זיכרון
ואת אומרת
אל תחפש מלחמות
הם יתחילו גם שאנחנו נהיה רחוקים
עכשיו בתוך השקט הזה
אי אפשר למדוד דבר
בדרך הביתה, אני קונה לך פרחים
את מתאהבת בקלות, ואני מתמסר לחולשות
הבדידות הזאת שהכרנו, יצרה בתוכנו כללים
לא יכולנו לאבד אותם
ואני זוכר, איך רקדנו מולם
והם מחאו לנו כפיים
הבטתי בך, ומתוך רגע אחד של חולשה
אמרתי לך
גם אחרי שהעולם יתפוצץ לגמרי,
אנחנו נישאר אם לא אז בזיכרון
ושם, אמצא אותך
מחוסנת מכאבים, מחפשת אחר המגע
ואני אחכה שתזמיני אותי לריקוד אחד נוסף