"תביא לי עבודה", היא צעקה, אני רוצה לעבוד, כל החיים שלי
עבדתי ועכשיו...
אין, אמרתי חרישית, והיא המשיכה לצעוק, "מה זאת אומרת אין, אני
צריכה עבודה, אין לנו בבית כסף, בעלי חולה ולא עובד, ואני
חייבת עבודה".
ומה אני אמור לעשות? עניתי. לפחות תמלא טופס וכשתתפנה עבודה
תיצור עמי קשר, אמרה.

לא רציתי להגיד לה שמלבדה יש עוד 3000 טפסים בערך, נתתי לה
טופס, היא רשמה את פרטיה והלכה, לא לפני ששרבבה, אל תשכח
קוראים לי אלה, כל עבודה שתהיה, תזכור... אלה...

שמי דן, אני מנהל בחברת כוח אדם, וגם אני במצב הכלכלי של היום
לא חי באותה איכות חיים, שחייתי בה לפני כ-4 שנים לערך, ואם
אני מתלונן, אז בליבי רק רחמים על 3001 הטפסים שנותרו ללא
מענה.

חלפו עברו להם יום, ועוד יום, עבר חודש, עברו חודשיים והחיים
המשיכו וזרמו להם כמים, חלק הלכו לעבוד ואז ירדו מספר טפסים,
חלק מילאו טופס, ומספר הטפסים שוב גדל.

ואז ביום בהיר אחד בעודי מראיין בחורה למשרה פשוטה של טיפול
בקשישים, הופיעה לה פתאום "אלה".
שכחת אותי היא אמרה בקול נוגה, שכחת!
רציתי לשקר ולהגיד שלא, אבל לפני שהספקתי היא ענתה לי, "אל
תענה, אני יודעת שכן".
ביקשתי שתמתין בחדר המתנה, עד שאסיים את הראיון, והיא נעתרה
לבקשתי.
כשסיימתי הכנסתי אותה, הכנתי לה כוס קפה וישבנו לשתות.
בחורה נאה אלה, בת 37 ואם תטפח את עצמה תהיה ממש
יפיפייה, נראית הרבה יותר צעירה מגילה, והמבט הנוגה, המבט...
לא הרפה ממני.

ישבנו ודיברנו, סיפרה שבעלה נפטר מהתקף לב שלישי במספר, והוא
רק בן 48, אכן 11 שנה מבוגר ממנה.
הצעתי לה עבודה בתור מטפלת בקשישים והיא הסכימה, אני מוכרח
לציין שכך השתחרר קצת מהכאב שהיה על מות הבעל (אהבה אותו למרות
פער הגילים), היא השקיעה את כל מרצה בעבודה, ושמעתי רק דברים
חיוביים על עבודתה.

לאחר מספר שנים קידמתי אותה, היא עברה לעבוד בתור המזכירה שלי
והייתה מאושרת מאוד, גם מהמשכורת וגם מהעבודה.
וכך חלפה שנה ועוד שנה ועד היום היא עובדת אצלי.

ואם אתם שואלים מזכירה? בוס? היש משהו מעבר? אז יש. היא הכירה
מישהו חדש התחתנה, ויש להם ילדה קטנה וחמודה, היא מרוצה ואני
כל הזמן נזכר שאמרה כל עבודה שתהיה תזכור... אני זוכר ומחייך
לעצמי, והיא מחייכת כל יום, מכיוון שבעלה הוא איזה מיליונר,
מגלגל מיליוני דולרים בשנה. והוא אוהב את אלה ואת בתם הקטנה,
שייתכן שהיא בכלל הבת שלי, אבל זה שיישאר בינינו.