על חלק מהסדינים אני עדיין מוצאת שערות מדי פעם. קצרות
ונוקשות. גם מכונת הכביסה לא שוטפת הכל בבת אחת. בחלומות מאידך
אתה כבר לא תמיד מופיע וגם כשכן, לא בצורה הגשמית,
האינטנסיבית והמוכרת כל כך. מיכל טוענת שאני צריכה לשאוב מכך
עידוד. היא צודקת אם אפשר עוד לדבר על צדק.
למעשה אני יודעת שאני מוכרחה  להפסיק עם המרירות הזו, לנטוש
אותה לאנחות , להתעופף למחוזות אחרים, נעימים יותר.
איך עושים את זה? אני עדיין לא יודעת, מאד הייתי רוצה ללמוד,
לעת עתה  אני  מייחלת שזה פשוט יקרה.
בינתיים אני צפה על הדמעות, מתהלכת עם ידיים פסוקות לצדדים
ומנסה לשמור על שיווי משקל.
מדי יום ביומו מתפתחות להן דרכי התמודדות  חדשות אשר נגנזות
כלאחר יד ולעיתים אף מתהוות בשנית.
עם יקיצה נזכרת בך  ומיד מחפשת לשוב אל החושך המגן. דיי מזמן
התחלתי להתמסר אליו, הליטוף הוודאי, העקבי והכל כך מוחלט
שבאפלה, השפיעו עלי כתרופה ממכרת.
מקום אוטופי רק שלי. פעמים כשהייתי יוצאת מהבית אל חדר
המדרגות, בחרתי לא להדליק את האור ולעצום את עיני, מדמיינת
שאני עיוורת, מגששת דרכי בפרוזדור, בעלטה, נזהרת מעציצים חדשים
שהיו השכנים מחליפים ומזיזים מדי פעם. מניחה את ידי על המעקה
שמשמאל  ונתונה כולי לתמונות  העולות  במוחי. שולחת את רגלי
החזקה במתח (שלעולם לא יידע סוף בעולם זה) אל המדרגה הראשונה,
והיא עודה שם, במקומה. וכך אט  אט, מדרגה ועוד מדרגה, חציית
פרוזדור קצר, ירידה נוספת עד לדלת היציאה ועצירה בתיבת הדואר
הצמודה לה כשפלחי אור ממגוון צבעי הקשת, תוצר העולם החיצון,
חודרים, מתמזגים עם האפלה, ולבסוף חותכים אותה כליל.
גם התיבה הפתוחה עזרה לי לשמור עיני במצבם הרגוע, באין עלי
להתאים מפתח למנעול, מיומנות שטרם פיתחתי. שלפתי קובץ מכתבים
ובחוסר ברירה אך בסקרנות פקחתי עיני לבחון כל מעטפה אם לי
יועדה.
אחרי המשחקים האלה באה התפרצות, חשיפה, המציאות נראת  אחרת,
זוהרת,  לכל צבע חיים, טעם, צורה ואפקט משלו.
להעדרות שלך אין צבע מוכר, גם צורתה איננה יותר מהילה שקופה,
פרי רצוני, משטח ריק שנהגת להתפרש עליו. הריח שלך אומנם כן
מסתנן ומגיע אלי ומסמרר את עורי כמו היית כאן והיו לשונותינו
מתלטפים ברכות  ונושמים זה מראותיו של זו עד רוויה וליקוק
שפתיים של אחרי.
איזו דחיסות, לא להאמין שעד לא מזמן חלקנו את המיטה הקטנה
הזאת.  תמיד נרדם לפני, מפנה לי גב.  שמיכה חמה מנשוא, שאלות
ללא תשובות ומשפטים שנקטעו לנחירותיך. ובבוקר מתעקש בילדותיות
להרוויח עוד דקה במיטה עד שנהיה מאוחר ובחיפזון שטני מניח
מאחוריך את הדלת.
אני נגררת לשירותים, מבקשת לפסוח על פני הזיכרון  הריטואלי.
האישה במראה מוקיעה אלי הדהוד צורם :
"הוא לא כאן יותר, הוא לא כאן" והזרם מחלחל עד לכפות הרגליים
ועוקץ בברכיים ובועט בראש.
ונראה שרק עכשיו לקול המצמרר הזה  של המכשפה במראה התעוררתי
מיוזעת.
התיישבתי על האסלה מקווה לסלק אותו מקרבי כמו השתן המסריח
שנוזל לביוב.
לשנוא אותו, לתכנן נקמה כזו או אחרת זה פשוט לא אני, והנזק
שנגרם והכאב שלא פג אין בכוחם להפוך אותי למה שתמיד ראיתי
כהתבזות ותקיעות.
אבל איך לעזאזל משתחררים  מהשד הנוראי הזה שתקוע כג'יני תחת
פקק?
ואולי יוטב לומר שזהו איננו ג'יני ,כי אם שד מכושף ומקולל
שמסרב להרפות, שליח השטן לכל הפחות.
אין ספק שנקלעתי למצב מוזר. אחרי שנים של ייעוץ, עזרה ותמיכה,
התבוננות קרה לקשיי בריות קרובות או רחוקות, לפתע קרסה האדמה
אשר לרגלי והייתה כאינה.
נותרתי המומה, כל הידע, ההבנות והכלים ואפילו ההכנות המוקדמות
ההיפותטיות להעלמות שלו מחיי, נעשו כעת תיאוריות חסרות בסיס.
נזקקת וחלשה אני מגלה מי הם חבריי האמיתיים ואף על פי  שכולם
נראים לי זרים לתחושתי
אני מאזינה להם בתקווה למצוא תגלית מרגיעה ומרנינה או סתם נחמה
שחוקה.
מי שמעט הפתיע אותי זה עמית שאמר לי לגשת אל העניין באהבה:
"אל תנסי להתעלם מנוכחותו בך או לזרוק את כל סימני העבר שהותיר
בסביבתך.
אדרבה, מוטב דווקא שתתרפקי על הנוסטלגיה שתנברי בה יום וליל.
נשמי וסיפגי היטב את שהיה. הזיכרונות, התמונות, המכתבים שייעד
לך, הקישוטים שממלאים את חדרך - הפסלים, המסכות והמלאכים שהביא
- תני לכולם לחדור אלייך עד מאס, עד שיעשו כה תפלים ושגרתיים
ולא תיוותר בהם עוד טיפת עצב עבורך". הוא המשיך בדבריו על
היופי והאמת הסובייקטיבים, שרק התפיסה, הבחירה (אם אכן אנו
בוחרים), הם הם שיכריעו על אופיו של מצב כמשמח או עצוב, ורוד
או שחור.
כשהוא אומר את זה אני כמעט ומאמינה לו, אך צחוק פנימי ממלאני
ייאוש ומעמידני סתומה.

שלושה שבועות עברו, רק שלושה שבועות...
אני מבחינה שגברים מסתכלים עלי אחרת, אני תוהה אם  זה בגלל שהם
יודעים.
הדיאטה הרצחנית שהתחלתי נותנת אותותיה, המשקל מראה אחרת והגוף
נראה אחרת, כמעט בלתי מזוהה.
אתמול בעבודה מישהו נכון היה לדלג מעל לכל המכשולים שאני
מקרינה.
ראיתי אותו כמה פעמים בעבר, מצאו חן בעיני הניגודים שבין הגוף
הגס, מחוספס משהו, כזה של פלח ערבי מנוסה, לבין תווי הפנים
העדינים והריסים הארוכים. השיער המקורזל חסר הצורה, שמטעמים
אסתטיים רצוי יישאר קצוץ, לעומת עיניו בעלי גוון סגול
וייחודי.
"אני נאיל".
"מה"  התעוררתי מבהייה אופיינית.
"אני נאיל" שב ואמר.