ההתחלה
מהיום שבנו אותך, לפני תשע שנים, ידעתי שנועדנו זה לזו.
עוד כשדיברו על התוכניות לסלילתך ידעתי שאני אהיה הנוסעת
הראשונה.
ואתה, לא הכזבת.
אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה:
הבטתי בך במלוא הדרך, גלימתך השחורה גולשת ומכסה חצי ארץ
וזרועותיך הארוכות משתלחות ונוגעות בכל חלקה טובה.
חזק, מפתה ואיתן הזמנת אותי להפליג על נתיביך
ואני התמכרתי.

רגל על הגז, חלון פתוח והרוח פורעת בשערי, כך נסעתי בך מדי
יום.
מתמסרת למהירות, לעוצמה שהצעת לי, לנוחיות של טיול בשביליך.
אתה היית הציר המרכזי וממך ואליך נסעתי לכל מקום.
שבילים וכבישים, מקומות ואנשים, כולם התפצלו ממך.
כולם היו יציאות של איילון.

ומדי שנה הייתי שומעת על כביש אחר שנחנך,
על רכבת מהירה יותר, המציעה נופים מעניינים יותר לנוסעים בה.
אבל אני שמרתי לך אמונים.
אחרי הכל, עדיין היית הכביש המרכזי, הבטוח ומהיר ביותר בארץ
ולא ראיתי סיבה לשנות את מסלולי
בשל אי אילו ריגושים ריקניים שטומנים בחובם נופים חדשים.

וכך המשכנו ברומן שלנו,
אתה פורש זרועותיך ונושא אותי בעוז למחוזות חפצי,
ואני מביאה עמי את הרוח, מפיגה את בדידותך,
מפזרת אבקניי בשבילך.

התאונה
ויום אחד, לפני שנה וחצי בערך, הייתה תאונה.
איזה כעס שתה יותר מדי והשתולל על הכביש, ונכנס בגדר הביטחון.
מבחוץ לא היה נזק רציני, אבל הפקקים שהוא גרם...
חצי מדינה הזדחלה בנתיביך באיטיות
ואני התקשרתי הביתה להודיע שאני אאחר.

ומאותו יום בערך, אם אינני טועה, הלכו והתרבו התקריות.
תאונות, פגעי טבע ועבודות בכביש, יציאות וכניסות שנסגרו
לסירוגין,
עד שהתנועה בכבישיך הפכה לכמעט בלתי נסבלת.

מות האהבה
לתאונה המחרידה ביותר אני הייתי נוכחת.
יום אחד, בעודי נוסעת במכוניתי הישנה על 120 קמ"ש,
חתך אותי מימין האמון, נהוג בסובארו ספורט, על איזה 140,
ונכנס ישר באהבה שנסעה עם מכונית עם גג פתוח.
שתי המכוניות הסתחררו על הכביש בריקוד מוות נוראי
ולבסוף נפלו לתעלה.
האמון נהרג במקום, האהבה הפכה לצמח
והרגש, שבמקרה הצטרף אליה אותו יום לנסיעה בקבריולה,
איבד כל צלם אנוש.

אני, שכמו שכבר ציינתי, ראיתי את הכל מתרחש לנגד עיניי,
ניסיתי לעזור.
אבל קורס עזרה ראשונה אף פעם לא לקחתי,
ובכלל, הכל קרה מהר מדי, נראה ביזארי מדי ,
ובכלל... חשבתי שאולי זה סתם עוד חלום.

באותו חודש כבישיך היו שחורים מתמיד
וכתם דם ענקי במרכזם סרב להימחות.
אנשים הדליקו נרות בצידיך
ואפילו הממשלה תלתה שלט חוצות ענק
המשתתף בצער הנופלים...

ואני...
איחרתי לכל מקום.
נוסעת ומביטה בהתרחשויות, שקטה ומסוגרת. מבועתת.
התחלתי להרגיש את שביליך מתנכרים לי
מנסים להתנער מכובד מכוניתי, מציבים לי מכשולים,
עד שיום אחד הגעתי לפאתך
וכל היציאות היו חסומות בערמות של שלג.

לא ידעתי מה לעשות
ולא ממש הכרתי דרכים חלופיות,
אז ירדתי מהמכונית וחיכיתי בצד הדרך.
היום נמתח וחלף והלילה ירד
ועדיין... השלג לא הפשיר.
חזרתי על עקביי לביתי והחלטתי לנסות שוב מחר.
אני חושבת שעברו כך איזה כמה חודשים
כי בינתיים היה חורף ופוטרתי מהעבודה, מהחברים ומהחיים.
הם פשוט לא הבינו שלא היה לי איך להגיע...

...והסוף
כשהגיע האביב ראיתי שערמות השלג
הפכו לסלעי בזלת ענקיים,
והבנתי שכל היציאות לאיילון שלי סגורות.
לנצח.

אז הלכתי לחפש לי כביש אחר.