גשם.
נו, למה כבר אפשר היה לצפות? הרי ככה בדיוק היו כל החיים שלי.
ללכת בגשם, ברוח, בבוץ. לפלס את הדרך השלי. אבל בסופו של דבר
אנשים יודעים להעריך את זה. הנה, הביטו בכל האנשים שהגיעו.
אני מכיר אתכם. אתם כמו הבן שלי - ציניים כולכם. על קצה הלשון
כבר מדגדג לכם לומר לי: לאנשים האלה לא אכפת ממך באמת. סתם
חיפשו הזדמנות להתחכך אלה באלה. אבל זה לא נכון. האדמומיות הזו
שיש להם בלחיים, הרטיבות בזווית העין, זה לא רק הקור והגשם.
אני עשיתי בחיים שלי משהו, ואנשים יודעים להעריך את זה. אני
עבדתי קשה כל יום בחיים שלי. כל יום. לא כמוכם, לא כמו הבן שלי
- צמר גפן וסוכר.
עשר אלף שקל עלתה לי ההלוויה, וזה עוד לפני המצבה. עשר אלף
שקל, וגשם. א' הענוגה אמרה שהשמיים בוכים על אבא שלי, אבל
בתכל'ס אפילו היא לא מאמינה בזה. אם אנשים מתים היו עולים
לשמיים כמו שפעם חשבו אז השמיים באמת היו בוכים על אבא שלי, לא
אומר, בוכים בגלל שנפל עליהם הקמצן הזה, אבל בעוד כמה דקות
ישימו אותו בבור, איך אומרים האמריקאים? סיקס פיט אנדר, אז מה
יש לשמיים לבכות? אה, מה יש להם לבכות? אין סומשיבה לבכות.
א' הענוגה מלטפת לי את הפנים. חבל שהיא לא הייתה איתי יומיים
לפני הבר-מצווה, כשאבא שלי הביא לי אופניים חלודות שראסמי הוא
מצא באיזה חור, אין סיכוי שהוא שם עליהן שבעים לירות אצל
הרומני במרכז המסחרי.
שבעים לירות עאלק... אורן גדליה השני לא יעשה חצי סיבוב עם
האופניים זבאלה האלה, אמרתי אז לאלבטרוס הזקן.
והוא? לא ענה לי. רק הסתכל עליי עם עיניים מאוכזבות ונאנח.
הבן שלי. כמה שמחתי כשהוא נולד! רק רציתי שיהיו לו חיים טובים.
מה לא נתתי לו? את השם שלי נתתי לו. כל מה שהיה לי, נתתי לו.
לגו מחו"ל בגיל שש. אופניים לבר-מצווה. פרוטקציה בצבא. עשר
שנים שילמתי בשבילו שכר לימוד באוניברסיטה. משפטים? שילמתי.
פילוסופיה? שילמתי. היסטוריה ותקשורת? שילמתי ושילמתי.
והוא? היה מדבר אליי בזלזול, בהתנשאות. הרי הוא כל כך משכיל.
למרות שאני קניתי לו את ההשכלה הזו. למרות שכל ההשכלה הזו לא
גרמה לו לדבר כמו בן-אדם.
ואני? כמה רציתי שיבוא לשאול בעצתי. שיבקש שאספר לו על כל
הדברים שאני, בלי השכלה-שמסכלה, יודע. על איך היה פעם. איך
לאנשים היה פעם אורך רוח. איך היה להם אכפת מהדברים הנכונים.
אבל הוא, כל מה שהוא ביקש ממני זה כסף.
נו, צמר גפן וסוכר. ככה גידלתי אותו - ככה הוא יצא. והרי בכל
זאת, כנראה שיש בו משהו. כל הבחורות הרזות והיפות שהיה מביא
בערבי שישי. כל תוכניות הדיבורים בטלביזיה שביקשו לשמוע את
דעתו. יש בזה נחת, אני לא אומר שלא.
אבל את מה שחשוב באמת, את זה הוא לא הצליח להבין. ואת זה,
אפילו שהוא לא בא לשאול, אני הסברתי לו מיוזמתי. בן, אמרתי לו,
אתה כבר בן שלושים. הגיע הזמן שתביא לי נכד. בן, אתה כבר בן
שלושים וחמש.
אתה כבר בן ארבעים.
והוא? בחורות רזות ויפות. הופעות בטלביזיה. ונכד - יוק.
צמר גפן וסוכר. חששתי שגם ללוויה שלי הוא לא יגיע. אבל הנה
הוא,עומד ליד הגופה המכוסה, עם בחורה רזה שבוכה כל כך יפה.
נותן למעאכר של חברה קדישא לקרוע לו את החולצה שקנה - בכסף שלי
- בביקור האחרון שלו בניו-יורק. אם להודות על האמת, דווקא חבל
שלא הביא איתו מטריה. הנה, מתחילים לצעוד מבית ההלוויות אל
הקבר הטרי, והבחורה שלו נרטבת.
בנזונה החזאי הזה. מתלהב מעצמו כמו כלב שמרוח לו פאטה כבד על
הזין, אבל מה - ארבעים אחוז טעויות. שלושים אלף דולר לחודש
וארבעים אחוז טעויות. וגשם. ואתם יודעים מה? נראה לי אורן
גדליה הראשון עשה לי את זה במכוון.
בטח. מה היה לו דחוף למות דווקא עכשיו? מה, הוא לא יכל לחכות
לאביב? או לתמוז? או לחורף הבא, החזאים אומרים שהחורפים הולכים
ומתחממים, אבל האלבטרוס הקשיש חתך בגשם. הוא תמיד אהב גשם.
וואלה כל סתיו איך שהיה נוזל הגשם הראשון אבא שלי היה לוקח יום
חופש והיינו נוסעים לעמק יזרעאל. שעה הלוך, שעה חזור, שעתיים
בשדה, בלי דיבורים. רק הוא ואני והגשם הראשון.
החיים הם מסע ארוך בגשם שוטף, אבא שלי היה אומר בכל הזדמנות
ולכל מי שפגש. החיים הם מסע ארוך בגשם שוטף, אבל מה - הבן-אדם
לא עשוי מסוכר וצמר גפן. אל תשכח שבסוף כל רטוב יש טוב. אורן
גדליה השני היה אומר שאומרים רטוב, בשורוק, אבל אורן גדליה
הראשון היה מתעקש על חולם. רטוב. טוב.
הולכים ונרטבים. מי שהיה לו שכל, והביא מטריה, נרטב קצת,
מהטיפות שמעיפה עליו הרוח. מי שלא הביא מטריה, מנסה להצטופף עם
אלה שכן הביאו, אבל הגשם בכל זאת יורד לו על הראש. ככה זה
בחיים. צריך שכל. צריך תזמון. צריך שיהיו לך חברים במקומות
הנכונים.
הולכים ונרטבים: הקבלנים הזקנים שעדיין זוכרים אותי מפעם,
כשהייתי אורן גדליה - מלך העפר, ובניתי את חצי המעוזים בקו
בר-לב. הקבלנים הצעירים, שמכירים אותי מהפרויקטים במודיעין
ובצפון תל אביב, ולמרות שהם צעירים, להם כבר יש נכדים. הולכים
ונרטבים: קבלני משנה, מהנדסים, אדריכלים, פקידים מהעירייה
וממשרד הבינוי והשיכון.
הולכים, נרטבים, ושותקים. וזה, בעיני, הכי יאה - כשהולכים
בשקט. אשתי, עליה השלום, היתה נשמה טהורה, אבל לא הבינה את זה.
היתה אומרת לי: למה אתה לא מדבר איתי יותר? למה אנחנו לא
משוחחים אף פעם? ואם לא איתי, לפחות עם הבן שלך. הרי לך יש
כאלה מילים יפות, והוא מדבר כמו פושטק. דבר עם הבן שלך, שלא
יגדל להיות עבריין.
פעם באמת ניסיתי לדבר איתו. לקחתי אותו לטיול, צעדנו לאורך
מסילת הרכבת, ואמרתי לו: בן, אני רק רוצה שיהיה לך טוב. אז הוא
הביט בי, במבט הזה שהיה לו כבר כשהיה בן שתים-עשרה, ועיקם את
הצוואר שלו ככה, כמו שהוא עושה עד היום, ואמר: אז אפשר לחזור
לבית של דודה מיכל?
וזה לא שאין לי מה להגיד. נהפוך הוא. אני ראיתי כמה דברים
בחיים שלי. אני יודע להסיק דבר מתוך דבר. אני תמיד הבחנתי
בפרטים הקטנים. דא עקא, מוטב להגיד את הדברים בלב. כך הם
נשארים טהורים. כך לא מתווכחים איתך על דברים שאתה יודע שהם
נכונים. לא מסתכלים בך על העוקם, כאילו אתה איזה משוגע שגורר
את הילד שלו לטייל כשיורד גשם.
א' הענוגה מלטפת לי את המרפק. אין, אין עליה. כמה יפה ככה
נשמה. איך שראיתי אותה בפעם הראשונה ידעתי שזה זה. לא ידעתי
להסביר לעצמי למה, אבל הדברים הבאמת טובים אי אפשר לנמק אותם
וממילא גם לא צריך לפרשן אותם. אחרי חודשיים הכרתי אותה לאבא
שלי והוא ישר אמר שהיא מזכירה את דודה מיכל. אחר-כך האלבטרוס
הישיש היה חייב להוסיף שבזמנו הייתי מאוהב בה, בדודה מיכל זאת
אומרת. אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אבל א' דווקא צחקה.
בתכל'ס תמיד הרגשתי שגם אבא שלי נדלק עליה. על א' זאת אומרת.
פעם לקחתי אותו לעמק יזרעאל, זה היה קצת אחרי שאימא החליטה
להפסיק להציק לנו ולעבור לעולם שכולו טוב, לקחתי אותו לעמק
יזרעאל ובדרך עצרנו בפלאפל של קיסר בעפולה. זה לא מה שהיה פעם,
אמר אבא שלי אחרי שני ביסים, היום הכל חאפ-לאפ, בלי נשמה.
אכלתי את מה שנשאר מהמנה שלו, ואז הוא שם לי יד על הכתף, ראסמי
זו הפעם היחידה שהוא נגע בי, אין מה לעשות, פעם גברים לא היו
נוגעים אחד בשני גם אם הם היו קרובי משפחה, ואמר שא' היא משהו
אחר לגמרי, משהו שחבל על הזמן. אחר-כך הוא הזהיר אותי לשמור
עליה טוב-טוב. אמרתי לו שלא ידאג, והוא צקצק, ואמר שגם לפני
יום כיפור אמרו שלא צריך לדאוג ותראה איזו קטסטרופה נהייתה.
לפחות אתה דפקת בוחטות על המעוזים, ניסיתי להתבדח, אבל אבא שלי
ממש כעס. ממש ממש, אשכרה התחמם. הוא עמד שם באמצע הרחוב בעפולה
וצעק שהוא בכלל לא אשם, הוא בסך-הכול קבלן, לא שר ביטחון ולא
ראש ממשלה, ושאני לא אשכח שאת כל הכסף שהוא הרוויח, והרוויח
ביושר, הוא השקיע בי, שאני אלמד באוניברסיטה ושתהיה לי גרדרובה
מאמריקה ואוטו מיפן, ושאין לי זכות להטיף לו מוסר. אחר-כך הוא
נרגע ונתן לי מאתיים שקל, שאני אקנה משהו יפה לא'. אין, אני
כמעט בטוח שהאלבטרוס היה מאוהב בא', אפילו שהוא כמובן לא אמר
את זה.
אני הייתי אבא טוב, תאמינו לי. אבא מצוין. הייתי שובר את הגב
שלי בעבודה, מגיע הביתה כמו סוס מת, ואז - לא אוכל, לא מתקלח,
לא מחפש לקיים יחסים עם אשתי עליה השלום שהיתה יפה כמו בריז'יט
בארדו, אלא בא לחדר של הבן שלי, ומקריא לו סיפור לפני השינה,
כדי שיהיו לו חלומות פז.
הוא היה כל כך מתלהב מהסיפורים שהקראתי לו! חסמב"ה, הספורטאים
הצעירים, עלילות דני דין הרואה ואינו נראה. אבא, אבא, היו מבקש
ממני בקול מנומנם, רק עוד פרק אחד, רק עוד פרק אחד. ואני - לא
אוכל, לא מקלחת, לא מעשה אהבה, אלא עוד פרק.
ומה יצא לי מזה? יום אחד חזר מהאוניברסיטה, לקח את כל הספרים,
וזרק לפח. אתה הרעלת לי את המוח עם הספרים האלה, צעק עליי, זו
פרופגנדה ציונית. ומה אתה? שאלתי אותו, לא ציוני? אני
פוסט-ציוני, אמר לי, אני לא מקבל את הנרטיב הצולע שלכם.
נו, טוב. התפוח לא נופל רחוק מהעץ. אשתי עליה השלום, כמה שהיתה
יפה, היתה יכולה להגיד דברים שאלוהים יודע מאיפה היתה מביאה
אותם. היינו יכולים ללכת לארוחת ערב אצל הברמנים, יחד עם
הקוסטליצים, כולם אנשים שהמפלגה היתה מטה לחמם, ופתאום היא
היתה אומרת: אני דווקא חושבת שבגין יכול להיות ראש ממשלה
מצוין. הוא ידאג לשכבות החלשות - לעיירות פיתוח, לשכונות. הגיע
הזמן לשינוי.
הולכים הולכים הולכים ולא מגיעים לשום מקום. ועוד בגשם. איפה
לעזאזל הם תקעו את הקבר של אבא שלי, בבית שאן? ההוא
מחברה-קדישא אמר שהקבר יוצא קרוב לכניסה. ראסמי אסור להאמין
היום לאף אחד. האמת ממילא יצאה מהמודה ושום רטרו לא נראה
באופק. איך אומרים החמישייה הקאמרית? הכי טוב זה סקפטי. וואלה
הייתי תולש עכשיו אגרטל מאיזה קבר ומוריד אותו על הראש של
הברל'ה מחברה קדישא, קרוב לכניסה עאלק.
אבל להגיד את האמת, כשלמד פילוסופיה והיה פוסט-ציוני זה היה
יותר טוב מאשר כשלמד משפטים ונהיה סתם ציני. מוטב שאדם יאמין
בשטויות מאשר שלא יאמין בכלום. קחו אותי, למשל. אלוהים עשה אי
פעם בשבילי משהו? הוריד עלי גשם ושם לי בוץ בגלגלים. ובכל זאת
- אני שמרתי שבת ולא אכלתי חזיר או את השרצים האלה שמגישים נא
במסעדות שהבן שלי הולך אליהן עם הבחורות שלו, על חשבוני.
חצי שעה הליכה עד הקבר?! בשביל זה שמתי עשר אלף שקל? זה מקום
בשביל משפחת גדליה? וואלה חבל שלא גמרתי את הלימודי משפטים
אחרת הייתי דופק לחברה קדישא כזו תביעה שאשכרה היתה מחסלת
אותם.
ודווקא יצאה הלוויה יפה, לא אומר. הנה ראש העיר, והנה השמוק
שהיה פעם סגן שר הבינוי והשיכון, והחציל מהטלוויזיה גם בא. אם
אבא שלי היה יכול לראות...
מה זאת אומרת "אם"? בטח שהוא יכול לראות. אנחנו אולי לא יכולים
לראות אותו, אבל הוא מסתכל עלינו, בוחן אותנו, קולט כל פיפס.
כמו דני דין. נשבע לכם אני יכול לשמוע אותו אומר שמה אני בוכה,
ככה זה החיים, הולכים הולכים הולכים, בגשם, נגד הרוח, מבוססים
בבוץ - אבל בסוף מגיעים לטוב. בסוף מקבלים מה שרוצים.
נו, אני מקווה שלפחות יגיד עליי קדיש כמו שצריך. הרי בתוכו
פנימה הוא ילד טוב. לפני כמה שנים אמר לי: אבא, בוא ניסע לטייל
בעמק יזרעאל, כמו שהיינו מטיילים פעם. ואני, למרות שהלב שלי
כמעט התפקע משמחה, שאלתי אותו: ומה עם הקומפוסט הציוני? והוא,
וזה מה שמראה שיש לו לב טוב בפנים, לא התעצבן עלי כפי שאשתי
עליה השלום היתה מתעצבנת כשלא הייתי יודע לקבל מחוות כאלה של
עדנה, אלא אמר לי: בוא, יא אבויה, אולי אפילו יהיה לך מזל וירד
עלינו גשם.
החבר מחברה-קדישא תקע לי דף עם הקדיש. ראסמי לא הבנתי שום
מילה. האמת, אחרי היתגדל ויתקדש שם בהתחלה, בכלל לא שמתי לב מה
אני אומר.
לפחות הגשם נפסק. א' הענוגה מנגבת לי את הפנים ואז סוחטת את
השיער שלה. אני מת על התנועה הזאת, במיוחד שהיא יוצאת מהאמבטיה
עם המגבת האדומה הקטנה. אין, היום בלילה אני הולך להביא לאורן
גדליה הראשון נכד. זהו, החלטתי סופית. סופית אני אומר לך. מה
אתה דואג? אל תדאג, יהיה לך נכד. חכם כמו א' ויפה כמוני.
'סתכל, 'סתכל על א', וואלה יהיה לה יפה להתעגל קצת, יושב עליה
בול ההיריון.
מה מאוחר מדי? למה מאוחר מדי? בחייך, אתה עוד תראה שניסע
שלושתנו לעמק יזרעאל. אתה ואני נשתוק, הזאטוט יספר על הארמון
חול שהוא בנה בים. אפילו היה לו קבלן משנה, הנכד של ראש העיר.
המאעכר מחברה קדישא ניגש לבן שלי שיגיד את ה"קדיש יתום", ולרגע
נדמה היה שהכל יתנהל כשורה. אבל שום דבר לא הולך בקלות עם הבן
שלי. כמו אמא שלו, תמיד מחפש את הדרך שלו. כל האנשים האלה שבאו
לחלוק לי כבוד אחרון מחכים ל"שמה רבא" שיצא לו מהפה, והוא
פתאום מתחיל לצעוק: אבויה, אבויה.
הבחורה הרזה ניסתה להרגיע אותו, ליטפה לו את הפנים, לחשה לו
מילים יפות של חיבה, אבל הבן שלי, בדיוק כמו אימא שלו עליה
השלום, לא יודע מתי מוטב לשתוק. להיפך, הליטוף דווקא דרבן אותו
יותר: אבויה, אבויה! מה מאוחר מדי? עוד לא מאוחר! היום בלילה
אני הולך להביא לך נכד. זהו, החלטתי סופית. סופית אני אומר לך.
מה אתה דואג? אל תדאג, יהיה לך נכד. חכם כמו א' ויפה כמוני.
'סתכל, 'סתכל על א', וואלה יהיה לה יפה להתעגל קצת.
האנשים מסביב לא ידעו מה לעשות עם עצמם. כמו גברת קוסטליץ,
שהשפצלי נתקע לה בגרון כשאשתי, עליה השלום, אמרה שאולי בגין
דווקא יהיה בסדר. הקבלנים וקבלני המשנה שתקו במבוכה. האדריכלים
כחכחו בגרונם במבוכה. החברים הציניים של הבן שלי צחקקו במבוכה.
היחיד שנראה מבסוט היה בחור צעיר עם מעיל פרווה סגול ושיער
כתום, מן הסתם כתב רכילות שכבר התחיל לנסח בראש את הידיעה
למדור שלו.
הצילה את המצב אחותי מיכל, שהרעימה בקולה: ואמרו אמן, וכולם
חזרו אחריה בהקלה, במיוחד המאעכר מחברה קדישא: אמן. המבט
המעורפל בעיניים של הבן שלי התנדף, ואת מקומו תפסה איזושהי
רכות, שהופנתה אל פניה האדומות מאד של הבחורה שלו. תאמינו לי,
הן לא היו אדומות רק בגלל הקור של החורף.
מה אני אגיד לכם? הבן שלי בחור טוב. אפילו עם הסמטוכה שעשה
מהקדיש. כבר לפחות שעה חלפה מאז שכל האנשים שבאו לחלוק לי כבוד
האחרון התפזרו, ואנחנו עדיין עומדים שם שלושתנו. הגשם מדי פעם
מזרזף עלינו, אבל לי ודאי שלא אכפת. נראה שגם לבן שלי ולבחורה
שלו לא אכפת. אבויה, הוא אומר לי, עוד לא מאוחר, ואני אומר לו,
אל תדאג, בן, בטח שעוד לא מאוחר, וקצת מצטער שאני מצליח להגיד
את זה רק בלב.
נכתב יחד עם אורן גדליה השני לסדנה ה-57. תודה מיוחדת לעמית
גלילי על הערותיו שם. | 