את לא היית בשבילה.
את היית בשביל מישהו אחר, בשביל מישהי אחרת.
קול קורא לה ממרחק, היא לא עונה. היא מפחדת, כל כך מפחדת, ממה
שהוא יאמר לה, על עצמה.
את יודעת הכל. הכל בשבילך וכלום בשבילה, הכל לעצמך וכלום
חלומה.
מישהו אמר לך שהחיים הם לא קופסת שוקולד, את אמרת לה שהחיים הם
הרגעים הקטנים שאוספים בדרך. היא רצתה לאסוף איתך רגעים קטנים
לנצח, נצח היה גדול עליך.
הרגע עבר.
היא גילתה את העולם כשהיא גילתה אותך, ואת, את גילית אותה
ואותך ואותה.
היא לא גילתה, לך לא היה אכפת שידעו, כי לא אכפת לך.
עכשיו אכפת, כשאת נזכרת ברגעים שנבלעתן אחת בדמות השנייה, ולא
ידעתן היכן אתן נוגעות והיכן אתן בכלל בלתי נפרדות. הוויה בתוך
הוויה, חלום בתוך מציאות.
קול קורא לה לתהות, והיא מתרוממת אט אט מעל פני הקרקע, מרחפת
אל עבר הלא נודע של הכלום.
היא הולכת לאיבוד, עוד רגע, אחזי בה לפני שתאבד ולא תהיה שוב.
ואת מסתכלת בעיניים כבויות בצללי עברך ואינך מגיבה. הזיות של
לילה רודפות אחריך והיא נעלמת.

והיא כבר אינה.

ואת מתעוררת פניך שטופי זיעה קרה. לידך הכרית, המיטה הריקה.
ידיך מחפשות נערה יקרה. גופך זועק באימה. למה? למה? למה?

גופך מרגיש שמשהו אבד. החלק שבו שיכאב לעד.
היא גילתה את העולם כשהיא גילתה אותך, ואת, את לא גילית חמלה.
רק עכשיו,
כשמאוחר,
את מגלה אותה...