כשהלך חזר לסדיני האדמה שלו, פרש אותם והתגלגל בהם. כל הלילה.
כל לילה. מהפך היה בהם וזיעתו משקה אותם ומגדלת את ילדיהם
המשותפים. ליטף אותם. ריגב אותם. ישן איתם.

בליל הענבים בא.
כבדים היו. מיציים. כמוהו תאבים להתפרק, להישפך, לזרום. אוחז
היה בהם ברכות. שרירי כפותיו מתרפים באהבתו אותם.
הוא פרץ לתוך אהבתו : "תפסיק למזמז את הענבים שלך" אמר. "הבאתי
את הצאן שלי שינגוס בהם קצת." הוא שיסה בו את הגדי הראשון. טרף
את העוללים שלו. צריחתו פרצה פנימה, קרעה את שריריו, הסיעה את
מזוזות ורידיו, קשרה את פעימות לבבו. קרסוליו צרחו ברעידתם.
שמע את מיצם זורם.
מסך האדמה שידר לו. אדום. אדום. ירוק. שני אדומים. שלשה
אדומים. שבעה אדומים. ריסי עיניו זלגו.
"הם נהדרים", אמר, "שיגעון של ענבים".
הוא שיסה בו עוד עז ותייש.
הוא שמע אותם אוכלים את ילדי ענביו.
אדום. שלשה אדומים. עשרה אדומים. מעגל השעירים דהר סביבו.
צחוקם פילצר אותו. עירגל אותו. הרקיד אותו. ייתש במוחו. סיחרר
אותו. פניו קמו. מסך האדמה שידר לו :"קח את האבן". הוא לקח
אותה.
"נפץ אותו. עכשיו!"
ריסי עיניו אחזו באבן. דמעותיו ירו אותה בין הכתף והלסת. ירו
אותה שוב ושוב ושוב. דמעותיו ירו אותה. שמע את ענביו בוכים.
סדיני האדמה שלו היו מלוכלכים.
שמע אותו אומר: "הבל הבלים הכל הבל".