"בודאי! אתם מוזמנים לקחת כל ספר שתרצו" ענתה בעלת הצימר.
"אנחנו לקראת שיפוצים, כך שכל הספרים הישנים האלו ממילא בדרך
החוצה"

יומיים קודם לכן הגענו למושב, אשתי ואני, בשעת לילה מאוחרת.
בחור צעיר, הבן של בעלת הצימר, חיכה לנו בפתח הבית וליווה
אותנו ישירות לצימר מספר 2 שם רשם את שמותנו ביומן האורחים
שנשא אתו, בעפרון שאבד את חודו ובקושי הותיר את רשומו על
הניר.

בילינו יומיים במנוחה ובטיול מבלי לראות נפש חיה, ועתה הגיע
הזמן לעזוב. עמדנו בחדר הכניסה של בעלת הצימר וזו חיפשה את
שמותינו ביומן.

מתחת לשלט "התשלום במזומן בלבד" הקיר היה עמוס במדפים ועליהם
ספרים מכל הסוגים ומכל המינים. אני אוהב לעיין בספרים שאנשים
צוברים בביתם לאורך השנים. זה נותן זוית ראיה נוספת לגבי
האישיות, ההיסטוריה והגאוגרפיה של הבית ושוכניו. אני מסתכל על
מדף אחד ורואה את תקופת ההתבגרות, עם סממני תנועות הנוער, על
מדף אחר הספרים של תקופת השרות הצבאי. על מדף צידי אני רואה
להפתעתי ספרי לימוד אקדמאים מיושנים הזהים לשלי ממש! לצידם
ספרים חדשים יותר, העוסקים בנושאים הוליסטיים, ספרים המעידים,
אולי, על תפנית חדה במסלול החיים. הלאה אני רואה את הספרים
העוסקים בגידול תינוקות וילדים, במשברי זוגיות, ובהשקעה שוב
בעצמך, לאחר שהילדים בגרו ותלותם בך קטנה.

כשפיענחה את שמי היא הפנתה אלי מבט מסוקרן ואחר כך משועשע. "לא
תאמין אבל אנחנו מכירים מגלגול קודם."

בשהותנו בת היומיים באזור, כבר קלטתי את עובדת התעסקותם של בני
המקום באלטרנטיבי, הוליסטי, ניו אייג', הילינג, רייקי וכדומה,
אך "גלגול נשמות" לא הופיע על אף אחד מן השלטים. כשהסתכלתי
אליה מן הספרים ראיתי שאני אכן מכיר אותה. היא למדה שנתיים
מתחתי בפקולטה. זה לא גלגול קודם. זה גלגול קדמון! אחרי כל
השנים האלו לא הייתי מזהה אותה.

"אני זוכרת אותך כהבטחה הגדולה של הפקולטה למשפטים. מצטיין
הדיקן. כולנו סגדנו לך ולחבורת הקלפנים שלך (כך קראנו לכם),
המאזנים את הכובד והלוגיקה של הלימודים עם הקלילות והמקריות של
משחקי פוקר אינסופיים. אני מקווה שלא תכעסי, גבירתי, אך בעלך
אפילו הציע לי דייט פעם אחת. הייתי אז עם מישהו כך שלא נפגשנו
בסופו של דבר. דוקא הצטערתי על כך. הוא באמת נחשב אז חתיך
רציני. גבוה, רחב כתפיים, רעמת שיער לראשו."

מסתבר שגם היא לא היתה מזהה אותי אילולא שמי שהופיע ביומן
הרישום שלה.

'גבירתי' לא הראתה התלהבות מן הגילוי הזה, של הכרותנו הקדומה
וגם לא מתאור דמותי בנעורי, שעמד בניגוד דרמטי למה שהיא מכירה
מן היום יום - גבר אמנם גבוה, אך עם כתפיים שחוחות, מכריס
ומקריח.

"כן, אני זוכר את התקופה ההיא." אמרתי, נמנע מלהתיחס לפן
האישי. אך בעלת הצימר לא יכלה או לא רצתה להרפות מן העניין
העתיק הזה: "נדמה לי שאחרי כמה שנים קראתי עליך משהו בעתון. לא
זוכרת בדיוק מה. נכון? אתה עוד במקצוע?" התמימות שבה נשאלו
השאלות יכלה להיות אמיתית או מעושה באותה מידה. התחלתי ביני
לבין עצמי הימור קטן: היא תגיד או לא תגיד?

התשובה לשאלתה הראשונה, אם הייתי עונה עליה, היתה חיובית. איני
גאה, בלשון המעטה, בפרשה ההיא שרדפה אותי עוד זמן רב אחרי
שהתפוצצה מעל דפי העתונים. הייתי אז משפטן צעיר ומבטיח, מתמחה
בשרות התובע הכללי. לספסל הנאשמים הגיע ידיד נעורים שלי. מידע
מפליל שהיה מיועד דרכי לתובע "נעלם" אי שם בדרך. הימרתי שהדבר
לא יורגש ושגם ללא מידע זה הנאשם יצא חייב בדין. פשוט לא רציתי
להיות שותף פעיל באסונו. ההימור שלי לא הצליח. הנאשם יצא זכאי
ודבר מעילתי באמון נודע לתובע, שנתן לי את האופציה להתפטר מיד
ולחסוך לכולם את הסקנדל, או לעמוד לדין. בחרתי באפשרות
הראשונה. לאחר מכן, ימי כעורך דין נמשכו עוד זמן מה, אך בצורה
מאד לא מבטיחה. למרות שזרועות החוק לא טיפלו בי, הרי שהלשונות
שהשתלחו היו לא פחות הרסניים. היה ברור שגם במגזר הפרטי לא
אוכל להשתחרר מן הסטיגמה. חפשתי עיסוק אחר, רחוק מאור
הזרקורים.

דילגתי ישירות לשאלתה השניה. "בשלב מסוים החלפתי כיוון ועברתי
לתחום שונה לגמרי, ראיית חשבון." לא פרטתי לה שגם בתחום זה
גליתי עד מהרה את הדרישה ל"יצירתיות" מול רשויות החוק, ומכיוון
שבאותה תקופה חשבתי שלמדתי את הלקח שלי, החלפתי גם עיסוק זה.

"גם אני החלפתי עיסוקים, אם כי בנסיבות שונות משלך." היא אמרה,
חושפת, כלאחר יד, קלף במשחק שהתחיל להתנהל בינינו. "'משפטים'
היה יבש מדי בשבילי אך לא פרשתי מן הלימודים. השלמתי אותם ואז
פגשתי את האקס המרחף שלי, שעוסק בריפוי הוליסטי. מרוב ריחוף
הוא שייט לו, בסופו של דבר, אל מחוץ לחיים שלי. בדיוני
הגירושין זכיתי אני בבית הוריו, שהוא ירש כמה שנים קודם לכן.
כפי שאתה יודע מנסיונך, דיון משפטי יכול ללכת לכיוונים
מפתיעים." כך אמרה, מגלה עוד קלף.

לא הגבתי עם קלף משלי. כללי המשחק שכפיתי על עצמי קבעו שלא
אגרור אותה לשום אמירה אלא אתן לה להגיע לשם לבד, או בכלל לא.


בכיסי היו, כמו תמיד, די שטרות כסף חדשים ומבריקים לכיסוי
עסקאות מזדמנות. בעלת הצימר נעלה את ארבעת השטרות שמסרתי לה
בקופת מתכת קטנה ומיד הוליכה אותנו אל הדלת, מסבירה לנו את
מערכת הכבישים המסועפת שתוביל "ימינה, שמאלה, סביב הכיכר ושוב
שמאלה אל מחוץ למושב ושם ימינה".

כבר סיכמתי, ביני לבין עצמי, שהפסדתי בהימור, שהיא לא תגיד.

תוך כדי שסגרה אחרינו את הדלת, כאילו בהמשך להסברי הנסיעה, היא
סיימה, בארסיות, מניחה את כל הקלפים שלה על השולחן: "אז אל
תסתבך!".

אמרה גם אמרה.

השארתי את אשתי ואת התיקים במכונית וחזרתי פנימה אל בעלת
הצימר. ארבעה קלפים שלי היו מונחים כבר בתוך קופת המתכת שלה.
שלפתי את הקלף החמישי מתוך היד שהגורל חלק לי, 'אס' בדמות
תעודת פקח מע"מ, ואמרתי:

"אפשר להציץ בספרים שלכם?"